שנה שלמה של שקט. שקט שהרעים יותר מכל זעקה או צעקה אחרת בספורט. סלי ניצחון, מהלכי הגנה גדולים, הטבעות אכזריות וסתם ליי-אפים. ואז כלום. לא שאגה, לא שירה, לא חיבוק. ליגת העל בכדורסל ספרה השבוע שנה בלי קהל ביציעים, כשגם המתווה הנוכחי הוא בגדר לעג לרש. אם להשתמש במשל המפורסם, האם סל שנקלע מול יציע ריק באמת נקלע? אנחנו מתגעגעים אליהם, והם בטח היו שמחים לחזור ליציע. קיבצנו כמה מכתבי אהבה של אוהדים בתקווה שבקרוב הם יוכלו לממש אותה.
"הזמן עצר מלכת". אוהדי הכדורגל על שנה ללא המקום ביציע
צור שדה, הפועל תל אביב
"שנה שלא שמרתי לעידו מקום, לא חיבקתי את אורי בשלשה ולא דירגתי פופקורן עם גיא. שנה שלא קיימתי שיחות קשות עם בת הזוג, אמא ואבא, שיחות בהן אני מנסה להסביר למה זה הגיוני לנסוע למשחק כדורסל באילת. לנו, אוהדי הכדורסל, זה נראה לגמרי לגיטימי. דין אילת כדין הרצליה. הפועל שם – אנחנו שם, אין בכלל שאלה. ככה זה תמיד היה. עד הקורונה.
השנה האחרונה היא השנה הקשה ביותר שחוויתי כאוהד. לא מספיק שאלוהי הכדורסל דן אותנו לסבל על המגרש, מעיף לנו זריקות קלות החוצה ומנחיל לנו הפסד אחרי הפסד, הוא הגדיל והחמיר את העונש כך שאת כל הטוב הזה אנחנו צריכים לראות מהסלון. אני חושב שאחרי שנה בכלא הנוח הזה – הכלא בו אתה לא זז מהספה, שותה קולה עם גזים ולא משלם מחיר מוגזם על לראות כדורסל באולם בית ספר, אפשר לסכם: ככה אי אפשר לחיות.
אני מתגעגע ליציע, לזיעה, ללחץ, לדפיקות הלב, לשמחה, לעצב, לעצבים, לזעם. אני מתגעגע לשעות של להיות כל מה שאני לא, לקפוץ, לשיר, להוציא כל טיפת אנרגיה בגוף, לתת למצב הרוח שלי להיות תלוי באנשים שזרוקים כדור לטבעת. המציאות בה נראה שאוהדי הספורט נדחקים לשוליים, מתווה אחר מתווה, הקלה אחר הקלה מדכאת. אני לא רואה איך ומתי אנחנו חוזרים ליציע ולא נראה שלמישהו באמת אכפת. השאירו אותנו חוץ לסגל. לא נרשמנו במנהלת. אשמח לנצל את הבמה ולהתחנן בפני מקבלי ההחלטות: תתעוררו כבר.
תנו לי לקנות כרטיסים במחירים מוגזמים, תנו לי קולה בלי גזים, תנו לי פופקורן תפל, תנו לי שלשה שלא נכנסת, תנו לי לראות את הפועל מהיציע – בדרייב אין, בנהריה או באילת".
תומר פיינשטיין, הפועל ראשל"צ
"כמה מטרים קדימה ואלפיים אנשים, זה כל ההבדל. סך הכל בשנה האחרונה הייתי פעמיים במגרש, משחק בחולון, שהיה האחרון וכבר אז עם כמות דלילה, וחצי גמר גביע המדינה עם 8 אוהדים סך הכל. להגיד שהתרחקתי? זה בכלל לא אפשרי. היינו שם בכל משחק בית בחלונות איתך ובכל משחק חוץ בצפייה משותפת.
אבל זה לא מרגיש נכון. כמה מטרים קדימה אל תוך האולם ואלפיים אנשים ביציעים וזה מרגיש בבית. שנה שלא הייתי בבית, שנה שבה פיספסנו חצי גמר פלייאוף משוגע, שנה שבה הקהל פיספס שחקנים חדשים ובעיקר את אחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה של המועדון בליגת הקורונה (2020). אז ההפסדים פחות כואבים והניצחונות פחות משמחים אבל הגעגוע רק הולך ומתגבר. אבל ככה זה, אהבה שאינה תלויה בדבר".
דודו אלקלעי, הפועל חולון
"זה קרה. הגענו לחודש מרץ. חודש מרץ אומר שלמרות שמרגיש נצח במרץ הכל התחיל אצלנו. במרץ נסגרו השמיים והתחילה הקורונה פה, במרץ זה היה המשחק האחרון שלנו ביציע. יש כל מיני סוגי אוהדים, יש אוהדים למשחקי בית, יש מהכורסא, יש כאלה שגדלו על המועדון והפסיקו, ויש את הזן שאותו לא יבינו לעולם - זה שמגיע לכל משחק בית חוץ לא משנה המרחק השעה המסגרת או מה יש באותו היום - המכורים.
אני מהזן הזה, ספורט זה דת, קהל זה דת, וממרץ למרץ נשבר השיא השלילי שלא היינו בארוע ספורט, בחיים לא היה רצף כזה ארוך, בקיץ אנחנו מתחרפנים בפגרות מתחפרנים אז שנה שלמה בבית? ודווקא העונה חולוניה אחת הקבוצות הכי חולוניות שיש בהיסטוריה, רק המחשבה על מה הקהל היה מוציא עוד מהקבוצה הזאת השמיים הם הגבול, ה-DNA שנבנה השנה נבנה עבורינו ואנחנו פאקינג לא שם. מגיע להם להרגיש אותנו, מגיע לנו לחוות אותם, מקווה שבפלייאוף כבר נהיה שם על אמת! בריאות!".
עידן דרורי, גלבוע/גליל
"שנה ללא אוהדים, שנה של לבד, איך אפשר? שנה שאנחנו רחוקים מהקבוצה שלנו, ללא ארוחות משותפות, ללא דחיפה של השחקנים באימון לפני משחק חשוב. שנה ללא המשפחה האדומה ביציע ובגלבוע/גליל אנחנו משפחה. הכי כואב לי שבשנה וחצי האחרונות, בהן הקבוצה העפילה לפיינל פור, בו היינו בפעם האחרונה אי שם ב-2011, הקהל שלנו לא זכה להיות עם הקבוצה שלו. אני בטוח שווילבקין לא שם את השלשה הזאת בסוף ומועלם שורק את הפאול על יפתח זיו אם אנחנו שם.
ואז העונה הזאת, שגם בה אנחנו בצמרת ליגת העל, עם קבוצה ישראלית וזרים צעירים ומחוייבים וגם השנה עד עכשיו לא זכינו להיות איתם. הקהל הוא הכל בספורט. אתה שם בנצחונות והכי חשוב, אתה שם כשקשה לקבוצה שלך. הנה כעת אנחנו חוזרים. לכו להתחסן ושמרו על עצמכם כדי שכולם יוכלו לחזור ליציע בהקדם. דיו גלבוע/גליל".