כולנו ידענו שהיום הזה יגיע, אבל הנה הוא כבר כאן: דני אבדיה, "התקווה של הכדורסל הישראלי", סיים את הקדנציה הראשונה והקצרה שלו בישראל עם אליפות ביד. מכאן, לצערנו, הוא כבר "בעיה" של ה-NBA - אבל לא רצינו להיפרד בלי לשאול שאלה אחת מתבקשת: לעומת הנער עטור הציפיות של תחילת העונה, איזה שחקן אבדיה יוצא מכאן? הנה סיכום קצר של השנה של היהלום הצהוב.
העונה הזו, משוגעת ככל שתהיה, הייתה הראשונה בה אבדיה הפך לשחקן בוגרים משמעותי. הוא החל את העונה עם הייפ שלא נראה כמותו בישראל הרבה זמן, אבל נדרש, לפחות על ידי הקהל, להביא קבלות במסגרת הליגה, שם לאף אחד לא היה ספק ביכולותיו.
ההתחלה, כזכור, הייתה נהדרת: אבדיה - אותו נער שאשתקד היה מקבל דקה פה, דקה שם - קיבל את מלוא הבמה מיאניס ספרופולוס במחזור הפתיחה, מול אותה מכבי ראשל"צ. והתוצאה? השחקן שקיבל הכי הרבה דקות במכבי ת"א החזיר ובגדול עם שיא קריירה (בזמנו) של 15 נקודות, שהכתירו אותו כקלע המוביל של הצהובים וכמצטיין של המשחק.
ההמשך, לעומת זאת, לא הלך לפי התכנית - לפחות לא לפי התכנית של האוהדים. אבדיה הפגין חוסר יציבות והדברים שעבדו לו כל כך טוב בעתודה, לפתע נראו קשים הרבה יותר. במספרים, הוא קלע 7.5 נקודות בין מחזורים 2-7, תוך שהוא קולע 5 מ-14 שלשות בלבד וזורק 30 זריקות ל-2. לא מה שהייתם מצפים ממועמד לבחירת טופ 5 בדראפט ה-NBA, לא?
אבל אז הגיעו הפציעות, העונה הפכה אינטנסיבית יותר ואבדיה, לפחות בליגה, הפך למשמעותי יותר ויותר עבור מכבי. למעשה, במחזורים 15-21, המשחקים שקדמו לפגרת הקורונה, אבדיה קלע מספר דו ספרתי של נקודות: זה התחיל עם 22 נקודות מול חולון, המשיך עם 26 מול אילת ו-20 מול ב"ש, והסתיים עם 16 מול גלבוע/גליל.
במילים אחרות, כבר אז יכולנו לראות ניצוצות של מה שראינו אחרי הקורונה - את דני אבדיה הכי שלם שראינו מאז נחשף היהלום לקהל הכדורסל הישראלי. קולע טוב יותר, בנוי טוב יותר ומשחק עם הרבה יותר ביטחון - כיאה להבטחה הכי גדולה של שהייתה לנו מאז ימי קטש-שפר.
בפועל, מעבר לעוד רצף של משחקים עם מספר דו ספרתי של נקודות, מעבר לסדרה הגדולה מול הפועל ת"א, מעבר לתצוגות הענק מול אשדוד, חולון והפועל (23 ,24, 22) - אבדיה הוכיח דבר אחד: שכבר בגילו, הוא יכול להוביל את הקבוצה הכי גדולה על המפה הישראלית, הרי לא סתם הוא זכה בתואר ה-MVP. אבל מה זה משנה? ממחר, הראש נמצא כבר ב-16 באוקטובר.