נורות אדומות בדרך: על פיטורי בית הלחמי

על פניו, זה יכול היה להיות השידוך המושלם: אחרי עונות יפות בגלבוע והצלחה מסחררת עם נבחרת העתודה, נראה היה שאריאל בית הלחמי בשל לקפיצת המדרגה להפועל תל אביב, שחיפשה מצידה דמות על הקווים שתהיה הפנים של המועדון, אפילו לשנים קדימה. בית הלחמי אמור היה להיות האדם הזה - אלא שפחות מחצי שנה אחרי שחתם במועדון, הוא מסיים את דרכו באכזבה עצומה.

המועמד היחידי
כדי להבין עד כמה הסיפור הזה לא היה אמור להסתיים כך, צריך לחזור לעונה שעברה. עוד במהלכה, להפועל היה ברור שדני פרנקו לא ימשיך בתפקידו והחלו המחשבות על הזהות המחליף. מועמדים רבים לא היו, ובית הלחמי - בטח לאחר הזכיה השניה עם העתודה, יחד שחקן הבית ים מדר - היה המועמד הכמעט יחידי.

אבל המו"מ לא היה פשוט, שכן למשך שבועות ארוכים הצדדים לא הגיעו להבנות כספיות ובית הלחמי כבר היה בדרך לסגור לעונה נוספת בגלבוע. שמותיהם של מאמנים אחרים, כולל בראד גרינברג אפילו, נפלו כלעומת שבאו ולא באמת עמדו על הפרק בשום שלב. לאור הייאוש של הנהלת הפועל היא פנתה לשוק האירופי, ואף כמעט החתימה את מאמן נבחרת יוון תנאסיס סקורטופולוס.

רק כאשר בית הלחמי החליט סופית כי הוא מעוניין להגיע להפועל והתגמש בדרישות הכספיות, גם בהפועל העלו את הצעתם. תוך ימים ספורים כבר היה חוזה חתום - שכן, כאמור, בית הלחמי היה מבחינת הפועל האופציה המועדפת, אפילו בודדה. הוא הגיע עם רמת ציפיות מסוימת, אחרי שתי זכיות באליפות אירופה לעתודה, ולא פחות חשוב - עם טיקט של מאמן שיודע לפגוע בזרים ולבנות קבוצות קשוחות, לוחמות ומוכשרות - בדיוק כפי שראו בהפועל בחזונם. בשל כך, האכזבה היא כל כך גדולה.

נכשל עם הזרים, דווקא בהפועל ת"א
בניגוד למקרי עבר (ואפילו לא ממש רחוקים) בית הלחמי קיבל יד חופשית לחלוטין בבניית הסגל. פרט לאייזאה אייזנדורף, שהוחתם עוד לפני שהגיע, אף אחד מהשחקנים בסגל של פתיחת העונה לא היה "הנחתה" של ההנהלה. בית הלחמי נעזר פעם נוספת בעידן אוסטרייך, הסקאוט שעבד איתו באופן צמוד בגלבוע/גליל. השניים היו אחראיים, בין היתר, על הבאתם לישראל של ג'ייקובן בראון, זאק לידיי, גרג וויטינגטון, אריק גריפין, דיאנג'לו האריסון, ג'ייסון סיגרס ועוד רשימה ארוכה של רבים וטובים בימים העליזים בגן נר.

העניין הוא שעם ההגעה לצד האדום של תל אביב, משהו במגע הקסם של השניים הלך לאיבוד. אין דרך עדינה לומר זאת: בית הלחמי התרסק לחלוטין עם הזרים שבחר. הוא עוזב כאשר אף אחד מארבעת הזרים שנבחרו בקיץ כבר לא לובש אדום, ואפילו אוסטרייך קיבל הודעה שלא יעבוד יותר עם המועדון. בהפועל היו בהלם - איך ייתכן שדווקא בהפועל ת"א, אחרי שנים כל כך מוצלחות, בית הלחמי לא פוגע עם הזרים? איפה מלקולם גריפין ואיפה ג'ייקובן בראון, איפה דזי רודריגס ואיפה גרג וויטינגטון.

את הסימנים המקדימים לבניה הרעה של הסגל ניתן היה לראות כבר במשחקי ההכנה ובגביע ווינר. האדומים זייפו פעם אחר פעם ומלכודת הדבש היה דווקא ניצחון על מכבי אשדוד החלשה (עוד נחזור אליה) בשמינית הגמר - שגרם לאנשי הפועל לחשוב שאולי בכל זאת הסגל מספיק טוב ורק צריך זמן להתחבר. אבל אחרי התבוסה בדרבי (87:67) ברבע גמר גביע ווינר הגיע השינוי הראשון: רודני פרוויס, שהוחתם על תקן הבטחה גדולה עוד לפני שנפתחה העונה, שוחרר בשל "בעיות מנטליות", לטענת אנשי הפועל, ובמקומו הגיע מארק ליונס - גם אליו עוד נחזור.

מתחילים לשנות
די כצפוי, הפועל ת"א הפסידה בשני המחזורים הראשונים - להפועל חולון ולהפועל ירושלים - הפסדים שהתקבלו בהבנה יחסית. הזבנג הרציני בא במחזור השלישי: הפועל פגשה את מכבי אשדוד, שבאה למשחק הזה עם שני זרים בלבד (!!), אחד מהם, נואה דיקרסון, היום בכלל בלאומית. בערב ההוא, שבו הפועל ירדה למאזן של 3:0, הבינו במועדון: העונה הזו הולכת לכיוון לא טוב. בערב ההוא, הכסא של בית הלחמי זז ממקומו לראשונה, בהפסד שהוגדר על ידי אנשי המועדון כ"אחד המבזים מאז החזרה לליגת העל".

בכל אותה העת, הפועל לא הפסיקה לחפש בשוק הזרים. מלקולם גריפין ודסי רודריגס שוחררו אחר כבוד, כאשר דווקא הזר היחידי שממנו היתה שביעות רצון, דמיטריוס טדרוול, שבר את רגלו וגמר את העונה. וכך, כבר בנובמבר, כל ארבעת הזרים שהגיעו להפועל ת"א, הוחלפו, וכל ארבעת המצטרפים החדשים - ליונס, ג'ורדן המילטון, לנזל סמית' ג'וניור ולטאביוס וויליאמס - כבר שיחקו בישראל.

לגבי התחליפים, יש לציין, ההחלטות כבר לא ממש היו של בית הלחמי. את ליונס הוא אמנם קיבל בזרועות פתוחות לפני תחילת העונה, אבל היתר כבר הובאו לו כעובדה מוגמרת. רמי כהן, ידידיה רפפורט ויתר חברי ההנהלה פעלו בשוק כדי לסגור עם זרים מוכחים - סמית', המילטון, וויליאמס - והודיעו לבית הלחמי על כוונותיהם. המוצר המוגמר, היה קבוצה מאוד לא "בית-הלחמית". מי שהיה ידוע ככזה שמצליח להחתים זרים רעבים לפני הפריצה הגדולה, מצא את עצמו מאמן חבורה מבוגרת יחסית, אמנם מוכשרת, אבל לא כזו שהוא מאמין בה בכל ליבו.

אין הגנה
עם הסגל החדש, הפועל לא באמת היתה יציבה. צעד קדימה, שניים לאחור. בהתחלה אלו היו קשיים של חיבור, אבל השבועות האחרונים, כשהסגל רץ כבר זמן מה, הציפו את הבעיות האמיתיות: אפילו כאשר הקבוצה מחוברת, היא פשוט לא מספיק טובה ולא ממצה את הפוטנציאל הגלום בה. גם בניצחונות (גלבוע ואשדוד בבית) היא חרקה ובעיקר נראיתה ככזו שלא רוצה או לא יכולה או לא מסוגלת (או הכל ביחד) לשמור.

ההגנה היתה החלק הבעייתי של הפועל מהרגע הראשון. נכון שרוב השחקנים בסגל אינם בעלי אוריינצטיה הגנתית, אבל בכל זאת - לספוג 87.4 נקודות בממוצע למשחק בליגה זה יותר מדי, כשבמועדון הרגישו שאפילו עם החומר הקיים ניתן לעשות יותר. שהשלם, במקרה הזה, קטן מסך חלקיו, אפילו הגנתית. המספרים מספרים זאת בצורה הטובה ביותר: רק פעמיים ב-16 משחקים הפועל הורידה את היריבות שלה מתחת ל-80 נקודות (ופעם אחת גם הפסידה, לראשון לציון בבית) ואלו הם מספרי הספיגה שלה בששת המשחקים האחרונים: 95, 94, 93, 93, 87, 103.

לאור היכולת, או חוסר היכולת, ההגנתית עלתה האפשרות גם להחליף זר נוסף - אפשרות שנפסלה במהרה לאור העובדה שהפועל רשמה כבר שבעה זרים לליגה - והרישום הבא יהיה האחרון שלה לעונה. גם במקרה הזה, הבעייתיות היא בבחירת הסגל הראשונית, שאם היתה טובה ומדויקת יותר, לא היתה מביאה את הקבוצה שבו נותר לה חילוף אחד בלבד כאשר נותרה למעלה מחצי עונה.

פספוס הדדי
מארק ליונס לא פתח בחמישיה במשחק מול נס ציונה ועלה על הפרקט לראשונה 14 שניות לסיום הרבע הראשון. לתדהמת כולם, את הרבע השני הוא פתח על הספסל, כאילו היה שחקן נוער שרק נשלח למשימה הגנתית ספציפית. את אותו משחק הוא סיים עם 4 נקודות ו-0 זריקות לשלוש והפועל הפסידה 95:80. האירוע הזה תימצת היטב את היחסים בין בית הלחמי לליונס: בהפועל הרגישו שהמאמן לא מוצא שפה משותפת עם אחד הכוכבים שלו ובשל כך לא מצליח להוציא ממנו את המיטב - והקבוצה היא זו נפגעת בסופו של דבר. גם את מייקל בריסקר הוא ייבש, רק כדי לראות אותו קולע 15 נקודות כבר בהופעת הבכורה שלו במדי מכבי חיפה.

באופן כללי, בהפועל הרגישו שבית הלחמי מתקשה בסיטואציה החדשה והלחוצה יותר בהפועל ת"א. "זה לא היה אריאל של העתודה", אמרו עליו במועדון, כאשר השיא הגיע במסיבת העיתונאים בבאר שבע, בה הוא סרב לענות לשאלות על הפועל ת"א, אלא החמיא רק ליריבה.

בשורה התחתונה, בית הלחמי מצטרף לרשימה ארוכה של מאמנים בכירים שלא הצליחו בהפועל ת"א. יכול מאוד להיות שמקור הבעיה זה המועדון שקשה מאוד להצליח בו, אבל במקרה הספציפי האחרון - זה פשוט לא היה זה. לא ברור מי מאוכזב יותר: הפועל, שמשוועת למצוא מאמן קבוע וראתה בבית הלחמי כאחד שיכול למלא את המשבצת הזו, או בית הלחמי עצמו שקיבל, אולי, צ'אנס בלתי חוזר - ופיספס אותו בגדול.