לאן זה מוביל? המסקנות מהעונה של מכבי תל אביב

אין מגיע בספורט, גורסת הקלישאה. ובכדורסל שלנו, בגרסת הפיינל פור שמכתיבה את הטון מזה לא מעט שנים, קיבלה הקלישאה משנה תוקף. שיטת גביע (וכן כן, כולם הרי יודעים שגם ביורוליג יש פיינל פור. בואו נתקדם) מטבעה, מגדילה את הסיכוי שבו תוכל להתגנב חרש איזו מכבי ראשון לציון שכזאת, שסיימה את העונה הסדירה עם 15 נצחונות אל מול 18 הפסדים, ולהתעלות משך 40 דקות אל מול יריבה עדיפה ומוכחת ממנה, בדרך לקבל צלחת אליפות.

אם כך ומהבחינה הזאת, עונת 2018/19 עשתה צדק. מכבי תל אביב, משך חלקים משמעותיים של העונה בכלל ובחלקה האחרון בפרט הייתה לבטח הקבוצה הטובה, המוכשרת והעמוקה בליגה, כאשר רצף הנצחונות המרשים אשר נמשך עד משחק ההכתרה אמש רק ממחיש את הנקודה ומאיין כל דעה נוגדת. ואם אכן תהא זו שנת הפיינל פור האחרונה, הרי שהארוע שנערך השבוע מהווה משום טקס קבורה מרשים למדי לפורמט רע למדי. גם ברמת הארגון, גם ברמת העניין (לבטח בחצאי הגמר, חרף הכוכבית הגדולה נוכח שיבוץ משחק אל מול נבחרת הכדורגל) וגם, כאמור, בכל הנוגע לענייני צדק.

נו, אז טענה אחת מטענותיה החוזרות של אלופת המדינה שלנו בדרך לפתרון. ומה באשר לטענה הנוספת, אשר נוגעת לענייני החוק הרוסי? עמדתה של מכבי תל אביב בנושא מוכרת, ויש לה לא מעט תומכים בסוגיה זאת, כולל כותב שורות אלו. הבעיה היחידה היא שבגרסתה הנוכחית, מכבי תל אביב היא הקבוצה שמפיקה את הרווח הגדול ביותר מכך שעל קבוצות הליגה נכפה לספק 80 דקות משחק, מדי ערב, לבעלי תעודת זהות כחולה.

וגמר הפיינל פור רק הוכיח זאת שוב. בואו פשוט ניתן למספרים לדבר: אוחזי תעודת הזהות המקומית במכבי תל אביב שיחקו אמש 84 דקות, קלעו 33 נקודות וסיימו עם מדד יעילות 42. המקומיים של הפיינליסטית שותפו משך 84 דקות, קלעו 10 נקודות וסיימו עם מדד יעילות 9. מבחינים באיזשהו הבדל?

לו היה משוחק משחק זה מחדש, כשהפעם ניתן לשתף ארבעה זרים במקביל, סביר להניח שדווקא רישון היא זו שהייתה מרוויחה יותר מהציוות של המילטון-לונג-מונרו-סימפסון, תוך שהיא מוותרת על השירות של שחקנים שלא הצליחו לתרום לה כמעט דבר, כולל אדם אריאל, נמרוד טישמן, עוז בלייזר ואיתי שגב.

אם נוסיף לכל זה את העובדה לפיה החוק הרוסי מעניק למכבי, לשיטתה, שכפ"צ תירוצים נפלא וקבוע לכשלונות החוזרים והנשנים שלה ברמה האירופאית, אפשר לעלות תהיה מחודשת ביחס לאינטרס שיש לבוסים הצהובים בשינוי השיטה הקיימת (והרעה).

ואם כבר אירופה, זמן לדבר קצת על שלושה מהמצטיינים של מכבי במשחק האליפות מול הקבוצה של גיא גודס. ג'ון דיברתולומיאו, דיאנדרה קיין וסקוטי ווילבקין קלעו הכי הרבה נקודות מטעמה של האלופה שיצאה ונכנסה שוב. כל אחד משלישיה זאת, בנפרד וביחד, משמש גורם משמעותי במיוחד בדומיננטיות הצהובה העונה בליגה. וכל אחד משלישיה זאת, יחד ובנפרד, מזכיר את הבעיות המובנות של הצהובים היורוליג. ואולי אולי, אפשר לראות כיצד השלישיה הזאת משקפת באופן הברור ביותר מדוע מלכת הליגה היא גם נמושה ביורוליג.

לדיברתולומיאו היה חלק משמעותי בשתיים מריצות המומנטום של מכבי אתמול. מעבר לנקודות שכבש, הצליח להרים קצב במספר מקטעים ולייצר נקודות ברגעים בהם ההתקפה הייתה מעט תקועה. הבעיה היחידה היא שבאותן הדקות ההתקפה הייתה תקועה לא מעט בגללו. דיברתולומיאו, אחד מאהובי הקהל ביד אליהו הישן – ובזכות – הוא פצצת אנרגיה צהובה ומחויבת, שאוחז על הדרך ביכולת לדפוק טריצות משמעותיות, אבל בשום פנים ואופן לא יכול לעזור בניווט ההתקפה או בשיפור שחקני ההתקפה שלצידו. וכשהוא משחק כרכז, הדברים הופכים משמעותיים יותר. וכשהוא משחק לצידו של הרכז, אל מול יריבת יורוליג, הרי שהמחיר ההגנתי שהקבוצה משלמת בשל כך כבד במיוחד.

שלוש השלשות שקלע אתמול דיאנדרה קיין, ובייחוד השתיים שכבש במחצית הראשונה, היו כאלו שעשו הבדל. רישון, כמו כל קבוצה מקומית שמכבדת את עצמה, בחרה להתעלם באלגנטיות מהחבר החדש של יאניס ספרופולוס, כל עוד הוא משוטט לו מחוץ לקשת שלוש הנקודות, מתוך הבנה שהאיש שקלע 12 שלשות במצטבר במהלך העונה הסדירה כולה, ב-23% מזעזעים, לא יהיה זה שיזיק לה. והיא טעתה (רק בדיעבד). והוא הזיק לה. קיין גם חטף שני כדורים וקינח בשני אסיסטים, וסיים אחלה של משחק. משחק שרק ממחיש כמה שהנוכחות שלו בצהוב כחול בעייתית. בטח לא בגלל שהוא שחקן כדורסל רע ובטח שלא בגלל שהוא לא שחקן הגנה טוב. לו היה דיאנדרה קיין שחקן או בנאדם שיכול לעלות מהספסל ולספק את הניצוץ ההגנתי לו שואפת כל קבוצה שמכבדת את עצמה, ובכסף לא גדול, אז אחלה קיין שבעולם. בדיוק כמו שלאנדולו אפס, לשם השוואה, יש שחקן (מקומי) בשם דואוש באלבאי. ששיחק בעונת היורוליג הנוכחית כ-10 דקות למשחק. שתרם הגנתית מול היריבים ההתקפיים הכי מוכשרים ביבשת. אה, ושקלע גם ב-61% מחוץ לקשת שלוש הנקודות. אם מסוגלת מכבי ומסוגלים ספרופולוס וקיין להפוך את האחרון משחקן כל כך משמעותי לשחקן שולי ברוטציה, אז יתכן שכל המעורבים ירוויחו. לא בטוח בכלל שהדבר אפשרי.

עכשיו ווילבקין. אמנם משחק מרשים פחות היה לגוטוגאי של מכבי בגמר הפיינלפור, אבל סיום העונה בכלל ומשחק חצי הגמר מול אילת בפרט המחישו שוב, למי שבכלל היה זקוק, עד כמה מוכשר ואיכותי האיש, כל עוד הוא באלמנט ההתקפי שלו. והאלמנט ההתקפי של ווילבקין הוא ברור וחד משמעי. וגם במקרה שלו, חרף השינויים הבולטים אל מול גארד איכותי הרבה פחות כמו דיברתולומיאו, הרי שספק אם ספק הנקודות המרשים הזה מסוגל למשוך איתו או אחריו קבוצה שרוצה לנצח ביורוליג. ווילבקין יודע מה שהוא יודע, וזה הרבה. וזה מעולה בליגה המקומית, וטוב במקרה הטוב בליגה השניה בטיבה בעולם.

וכל הניתוח דלמעלה מוביל ומחבר אותנו לשורה התחתונה הרלוונטית לקראת עונת 2019/20 שתבוא עלינו לטובה בקרוב. יש לא מעט החלטות חשובות שצריכות להילקח על ידי מי-שזה-לא-יהיה-שמחליט-במכבי, כולל ובמיוחד ההחלטות לגבי איוש הקו הקדמי בצהוב וכחול. אבל ההחלטה החשובה מכולן נוגעת לזהות האיש שיקבל את המפתחות בעמדה מספר אחת, היא עמדת הרכז. מכבי נבנתה השנה סביב הציר של ווילבקין ופארגו, עם גיבוי בדמות קיין, קנדריק ריי ודיברתולומיאו – שהרכיב קו אחורי בינוני ונטול רכזים. ה-איש שיחתום כרכז המוביל של הקבוצה, בשילוב הצירוף הצפוי של נייט וולטרס לעמדת הרכז המחליף, אמור לפתור את הבעיה הקרדינלית של אלופת המדינה בעונה האחרונה בהתמודדויותיה ביבשת הישנה. עמדת הרכז הזאת אמורה לחדד את התפוקה ההתקפית שתתקבל מווילבקין, ואמורה גם להחזיר שחקני אנרגיה נחמדים ומחויבים, אך מועילים הרבה פחות, למקומם הטבעי, הנכון והנמוך בהיררכיה וברוטציית החילופים. קו אחורי שיורכב מרכז מוביל, שגם חייב, אבל ממש חייב, להיות בעל ערך הגנתי מובהק, לצידו של ווילבקין ובגיבויו של נייט וולטרס עשוי להפוך את מכבי תל אביב הבאה למעניינת.
נעקוב בעניין.

פגרה נעימה שתהיה לכולם.