הבעת אימון: המאמנים ששינו את התמונה

בראיון שנתן לפני פתיחת העונה השנייה שלו בהפועל ירושלים, דני פרנקו אמר את הדברים הבאים: "אין מעמד למאמן בארץ. הבעיה אצלנו היא שהמאמנים עסוקים קודם כל בהישרדות ורק אחר כך בכדורסל... בכל קבוצה בעולם שרוצים לקיים בה חשיבה ארוכת טווח, יש דמות שאמונה על הצד המקצועי - מאמן או מנהל מקצועי - והם צריכים שיהיה להם אופק, בלי קשר לניצחון או להפסד מזדמן. ברוב המקרים יש למאמן חוזה לעונה אחת, וכשלא הולך אז להיפטר מהמאמן זה הפתרון הנוח".

רוב הסיכויים שאותו "פתרון נוח" שעליו דיבר פרנקו עדיין מושרש בקרב מקבלי ההחלטות בליגת העל, אבל בעונה הנוכחית נדמה שמשהו משתנה. נכון, מכבי חיפה הפכה העונה לקבוצה החמישית שנפרדת מהמאמן שהתחיל את העונה, וזה כמעט חצי ליגה, אך העובדה הזאת מצביעה על שתי התפתחויות מעניינות: ישנן קבוצות שבכל זאת הולכות עם המאמנים למרות שהן היו או עדיין בסכנת ירידה (נס ציונה, נהריה), ומי שכן החליפה מאמן יכולה לרשום וי גדול מאוד – והכוונה לבני הרצליה, הפועל אילת והפועל ירושלים (אצל מכבי ראשל"צ עדיין מוקדם לשפוט את צביקה שרף).

במחזורים האחרונים, מי ששכח קיבל תזכורת: למאמן כדורסל טוב ומנוסה יש משמעות עצומה. כאלה בדיוק הם שרון דרוקר, אריק שיבק ועודד קטש, שכל אחד מהם קיבל קבוצה במצב קשה מאוד, מי ברמה המנטלית ומי ברמה המקצועית, והצליח, לפחות בינתיים, לשקם את ההריסות.

דרוקר: כמו כפפה ליד
מבין שלושת המאמנים שהזכרנו, דרוקר הגיע לאילת הכי מוקדם ולכן האפקט שהוא עשה עד כה הכי גדול. הצ'אנס שניסו בקבוצה לתת למאיר טפירו לא עבד ואילת נפלה עם הזרים שהחתימה. דנזל באולס הגיע עם משקל יתר, אלאנדו טאקר לא הזכיר בכלום את השחקן הטוב מקריית גת ומהפועל ת"א וגם מייק רוסאריו החליט שנמאס לו ופשוט הלך.

דרוקר מצא את עצמו עם רוטציה של שבעה שחקנים בלבד, ועם מקום לרישום זר אחד אחרון. הוא בחר ללכת על בטוח והביא את אריק גריפין שנתן עונה טובה מאוד אשתקד בגלבוע, והביא גם את פרדריק בורדיון ממכבי חיפה כדי לתת אוויר לקו האחורי. אבל השינוי הגדול הגיע דווקא משני הכוכבים של אילת – עמית שמחון וג'ורדן לויד.

עד שדרוקר בא, השניים לא סיפקו את הסחורה והיו רחוקים מלהיות העוגנים ההתקפיים שהם היום. שמחון רשם באותה תקופה 8.6 נק' בלבד, לעומת 14 נק' אצל דרוקר, ולויד קלע 12.5 נק' לעומת 17 תחת המאמן המנוסה.

"דרוקר מתאים לנו כמו כפפה ליד", אומרים באילת, "הוא הביא איזון לקבוצה, השליט היררכיה. יש אווירה יותר שמחה מאז שהוא הגיע וככל שעובר הזמן אנחנו מבינים למה כולם התכוונו כשאמרו עליו שהוא 'מאמן של שחקנים'. כולם אוהבים לשחק עבורו ואם נמשיך ביכולת טובה ונסיים במקום טוב בפלייאוף, אנחנו נדבר חזק גם שם".

שיבק: מסתכלים למעלה, לא למטה
מבין כל הקבוצות שאנו מזכירים כאן, בני הרצליה היתה במצב הקשה ביותר בתקופה שלפני שיבק. מיקי גורקה קיבל המשכיות, כמו גם רוב הסגל, והיה נראה שאלדד אקוניס עשה הכל נכון בקיץ. אבל כמו בירושלים, הרצליה חוותה על בשרה מהי "המשכיות שלילית" והעסק קרס מהר מאוד. אקוניס נפרד מגורקה וכמו באילת, גם בהרצליה הלכו על "באנקר": שיבק המנוסה שכבר מכיר כל פינה בכל אולם בליגה.

זה לא התחיל טוב. בארבעת המשחקים הראשונים שלו שיבק הפסיד בשלושה, אבל לזכותו ייאמר שהיו אלה הפסדים לשלוש מהקבוצות הטובות בליגה – אשדוד, מכבי ת"א וחולון. אחר כך התחילה לבוא היציבות עם חמישה נצחונות משישה משחקים ויכולת משודרגת של מי שאמורים להיות הכוכבים – ג'ף אדריאן ושון דוסון. במקרה של אדריאן, גם הוא השתדרג אצל שיבק: 12.7 נק' לפני, ו-17.6 אחרי.

אבל השינוי ששיבק הביא הוא בעיקר מנטלי. הרצליה נראתה מפורקת לגמרי, עם שחקנים שמסתכלים רק על המספרים של עצמם. אבירם זליקוביץ' חזר והרים את חדר ההלבשה, דוסון "שינה פאזה" ברמת המחויבות, וגם ברנדון טריש חתום על כמה ניצחונות אחרי שורה ארוכה מדי של משחקים בינוניים.

"מהרגע שנפרדנו ממיקי, היה לנו ברור שאנחנו רוצים את אריק", אומרים בקבוצה, "אם נעשה העונה פלייאוף זה ייחשב להצלחה בהתחשב בפתיחה הגרועה שהיתה לנו, אבל גם אם לא אז אנחנו מכירים בזה שלשיבק יש חלק חשוב בהתאוששות שלנו ובזה שעמוק בסיבוב השלישי אנחנו מסתכלים למעלה ולא למטה".

קטש: הסטיגמה שנופצה
המספרים היבשים לא מצליחים לספר את השינוי שקטש עשה אצל האלופה. היא היתה מקום 3-4 גם לפניו, ובמאזן חיובי גם לפניו. אבל כל מי שעקב אחרי ירושלים העונה יודע שהסיפור שם מורכב הרבה יותר מניצחונות והפסדים, ובירושלים מגדירים את השינוי שהמאמן הלאומי הביא כ"דרסטי".

מעבר להתאוששות המנטלית המרשימה של האדומים, כמה מפסקי הזמן בשני המשחקים האחרונים הניבו חומרים לקורסי מאמנים וסיפקו דגש אחד גדול: בכדורסל, מאמן יכול לנצח משחקים. המהלך לפרפרוגולו נגד מכבי ת"א הוא מהלך שניצח את המשחק, ואת אותו תרגיל בדיוק הריץ קטש אתמול ברוממה, רק שהפעם היווני הלך לחסום ורונלד רוברטס התגלגל להאלי הופ. ואיך זה קרה? כי קטש ידע שההגנה החיפאית תתמקד בדייסון ובפרפרוגלו. עוד פסק זמן, עוד ביצוע מושלם.

את ההצלחה במאני טיים מייחסים בירושלים לכך שקטש מרבה לשתף את השחקנים. המשחק של קטש בנוי מתרגילי עוגן שמהם הוא סומך על יכולת קריאת המצבים של השחקנים עצמם, והם מקבלים מידה גדולה של חופש. לכן, כאשר הוא מבקש מהם להוציא לפועל תרגיל ספציפי, השחקנים נמצאים ברמת ריכוז גבוהה כי הוא לא דורש מהם להיצמד לתרגיל בכל התקפה.

האמת היא שלפני שקטש הגיע, בירושלים חששו "לחזור אחורה". בבירה הורגלו בסטנדרט עבודה גבוה של סימונה פיאניג'אני, ולמרות שהרומן עם פוטיס קציקאריס היה קצר, עד היום אומרים ירושלים שמבחינת צורת העבודה ורמת המקצועיות, היווני הביא את הטופ. גם מודי מאור היה "חי" את הקבוצה 24/7 והיה מעורב לפרטי פרטים בכל אספקט.

בשיחות שערכו עם אנשי מקצוע לפני הגעתו של קטש, עלה חשש מהסטיגמה שממנה המאמן סבל רוב הקריירה, שלפיה הוא פחות חרוץ ועם מוסר עבודה נמוך בהשוואה למאמנים אחרים, ואנשי ירושלים הוזהרו מכך שקטש ממשיך להגיע לאימונים "על השעון".

כחודשיים אחרי המינוי, בירושלים מדברים על ההיפך הגמור. בקבוצה מרוצים מאוד מרמת מוסר העבודה של קטש ומספרים שהוא לא נופל מפיאניג'אני ברמת תכנון האימונים ושהוא דואג להיות מעורב בהרבה אספקטים מעבר לכדורסל.

בניגוד לגישת ה"גומרים-הולכים" שאנשי מקצוע אחרים הזהירו את ירושלים מפניה, קטש נמצא בירושלים ברוב ימות השבוע, אחרי שהקבוצה העמידה לרשותו את דירתו של אלן אומיץ'. בקבוצה מייחסים את ההצלחה גם לתרומתו של העוזר מיקי גורקה, וזה מחזיר אותנו לגלגל המוכר והידוע של הענף: אם אתה לא מצליח במקום אחד, זה לא אומר דבר לגבי מקום אחר.