הרדמה מקומית: קריסת הישראלים של י-ם

את עונת הבלהות של הפועל ירושלים אפשר להסביר בהרבה דרכים: פוטיס קציקאריס שמהרגע הראשון לא התאים לחומר השחקנים הקיים, שחרורו של קרטיס ג'רלס, מינויו השנוי במחלוקת של מודי מאור, ניצול מכסת הזרים כבר בדצמבר מצד אחד והשחרור של שני זרים נוספים מצד שני.

אבל כשבוחנים את הדברים לעומק, מבינים שיש משתנה אחד שבעצם לא השתנה: תרומת הישראלים. השחקנים המקומיים של הפועל ירושלים, ביחד וכל אחד לחוד, נותנים את העונה הגרועה ביותר שלהם במדים האדומים. וכשהלב פועל בעצלתיים, מה הפלא שהגוף בקושי מתפקד?

"הישראלים הטובים ביותר יהיו בהפועל ירושלים". המנטרה הזו, לצד מטרת היורוליג הבלתי מושגת, היתה גולת הכותרת של תחילת עידן אורי אלון בירושלים. עד מהרה ההצהרה תורגמה למעשים: כבר בעונה הראשונה יותם הלפרין חתם והפך לפנים של המועדון, באמצע אותה עונה ליאור אליהו הצטרף, ובר טימור, אדם אריאל ורפי מנקו סומנו כשחקני העתיד של המועדון. בזמן שהשניים האחרונים לא הצליחו להטביע את חותמם בבירה, אליהו, הלפרין וטימור היוו את השלד והבסיס לזכייה באליפות הראשונה ב-2015.

אבל בשנתיים האחרונות משהו השתנה. יותם הלפרין מתקרב בצעדי ענק לסיום הקריירה והתפוקה צנחה בהתאם, ליאור אליהו נראה כמי שאיבד לחלוטין את התשוקה למשחק, ובר טימור לא הצליח להתנער מפציעות מטרידות ועדיין לא פרץ ברמה האירופית. כך קרה שתרומת הישראלים (לפחות זו הסטטיסטית) בעונת האליפות השניה אשתקד היתה הקטנה ביותר בכל חמש העונות האחרונות.

בעונה הנוכחית הישראלים של ירושלים משחקים יותר וקולעים מעט יותר לעומת העונה שעברה, אבל באופן יחסי מדובר בתפוקה הסטטיסטית הנמוכה ביותר מאז שהשלישייה הבכירה הגיעה לקבוצה. כשבוחנים את המצב של כל שחקן לחוד, מקבלים תמונה אמיתית לנסיגה אצל כל אחד ואחד מהם.

אליהו עולה? לא ממש
בסוף האימון המסכם של ירושלים אתמול קטש חילק את הקבוצה לשניים וערך תחרות קליעות. ליאור אליהו צוות כשחקן שזורק כמעט על גבול קשת השלוש, לא ממש הטווח שלו. אבל ניחשתם נכון: הפורוורד כמעט ולא החטיא בכל סשן הקליעות, והראה שהטאץ' לא הלך לשום מקום. לכן זה מדהים בכל פעם מחדש לראות שברגע שאליהו עובר ל'מוד משחק', הוא מצמצם את עצמו רק לגויאבה, רק לפוסט אפ, וזונח את מה שכל מי שמכיר אותו יודע למה הוא מסוגל.

בירושלים הכתירו לא פעם את אליהו כ"אדם שבאמת שינה את המועדון". סטטיסטית, זה לא חדש שבכל עונה אליהו נחלש יותר ויותר כמעט בכל אספקט במשחק שלו. ניקח את הנקודה הכי כואבת אצל אליהו, תרתי משמע: העונשין. כשהוא הגיע לירושלים ב-2013, אליהו היה שחקן של 48% מהקו. נתון גרוע גם כך. ומה קרה מאז? הוא ירד בעקביות לאחוזים עונתיים מזעזעים עוד יותר, עד שפל חסר תקדים העונה של 30% בלבד מקו העונשין. איפה הוא ואיפה אליהו של תחילת הקריירה, שדייק ב-68% מהקו?

בדרך כלל, שחקנים לקראת סוף הקריירה נוטים דווקא להעלות את האחוזים מהקו, כי בכל זאת, הניסיון והבגרות עושים את שלהם. אצל אליהו קורה תהליך הפוך, וגם בגיל 32 הוא עדיין לא מצא טכניקת זריקה נכונה עבורו. כך קרה שהכישרון העצום שאליהו התברך בו הוא בעצם זה שהפריע לו להפוך לשחקן העל שהיה אמור להיות. כי כשיש כל כך הרבה כישרון, אפשר לעגל פינות: לבקש לדלג על אימונים כפי שעשה בשנתיים האחרונות, לוותר לחלוטין על גיוון המשחק מעבר לגויאבה שגם היא כבר לא ממש טרייה, וכן, להתרשל מקו העונשין. בהתאם כמובן שגם תפוקת הנקודות של אליהו ירדה בהתמדה במשך השנים בירושלים (ראו טבלה).

בירושלים כמובן לא יודו בכך בפומבי, אבל החוזה של אליהו לעונה הבאה, המוערך ביותר מ-400 אלף דולרים, 'תקוע להם כמו עצם בגרון', כך על פי עדויות של גורמים במועדון. לא בגלל הכסף, אלא בגלל היכולת. כשנתח גדול כל כך מהתקציב הולך על שחקן שתורם כל כך מעט, זה עלול להשפיע על בניית הקבוצה כולה. זו הסיבה שבימים אלה בוחנים בירושלים את האפשרויות, ולא מן הנמנע שבקיץ ינסו להשתחרר מהחוזה, גם במחיר של צמצום נזקים והשלמת השכר של אליהו לקבוצה שתסכים לקלוט אותו.

הלפרין: דרושה זריקת עידוד
אצל הקפטן האדום הבעיה היא לא מיעוט הנקודות למשחק, וגם לא מספר הדקות שיורד משנה לשנה, ירידה שמעידה על פיחות במעמדו. גם כשהלפרין משחק הוא בקושי זורק לסל ומשפיע, כשהמספרים ישקפו את זה בצורה הטובה ביותר.  

שימו לב לנתון הבא: יותם הלפרין זרק העונה 28 פעמים בלבד ל-2 ב-18 משחקים – רק 1.5 זריקות למשחק. הוא זרק 40 פעמים לשלוש – קצת יותר מ-2 זריקות למשחק. כך יצא שהדבר שהכי קרוב לקלעי טבעי בסגל של ירושלים זורק פחות מ-4 פעמים לסל במשחק.

הנתונים האלה מרגיזים עוד יותר כשמגלים את אחוזי הקליעה: הלפרין צולף העונה 55% לשלוש, שמהווים את אחת מעונות הקליעה הטובות ביותר בקריירה שלו. אז אי אפשר שלא לשאול: מדוע הוא זורק כל כך מעט? הלפרין תמיד אמר: "אני שחקן שניזון מהשטף הקבוצתי, וכשהקבוצתיות נפגעת גם אני נפגע". להגנתו אפשר לומר שאין ספק שהקבוצתיות העונה בירושלים לא ממש קיימת, אבל כשאתה קולע טוב כל כך ולא עושה את זה - גם זו פגיעה בקבוצתיות.

מבט על כמות הזריקות שהלפרין לקח בחמש השנים שלו בירושלים מלמד על הפאסיביות של הלפרין, שבעבר ידע לקחת הרבה יותר זריקות ועדיין לקלוע באחוזים מרשימים מכל הטווחים. אם ירושלים רוצה לעלות על המסלול הנכון העונה, הלפרין חייב להפסיק "לזרוק" ולהתחיל לזרוק.

בר טימור: צעד קדימה, שניים אחורה
בר טימור אמור להיות ההיפך הגמור מאיך שירושלים נראית העונה: הוא בגיל הנכון, הוא רעב להצלחה ובעיקר אהוב ליבם של האוהדים אחרי שבקיץ האחרון בחר, ברגע האחרון, להישאר באדום ולא לעבור למכבי ת"א. אבל בעונה הנוכחית הכל משתבש לו: פציעה טורדנית שהוא סוחב מאז אותו משחק באיטליה נגד רג'יו אמיליה בתחילת נובמבר. חמישה חודשים אחרי החבלה שספג בברך, טימור לא באמת הצליח להתאושש.

בזמן שבליגה טימור הצליח בעונה שעברה לרשום מספרים טובים ולהיות פקטור מאזן חשוב לצידו של קרטיס ג'רלס, באירופה הוא עדיין לא הצליח לפרוץ, גם לא בעונה האירופית הטובה של ירושלים אשתקד. יכול להיות שהדבר נובע מכך שטימור הוא לא ממש רכז, אבל גם לא ממש סקנד גארד קלאסי עם קליעה יציבה. ייתכן שגם המסגרת הדקיקה שלו מקשה עליו לשמור על גארדים פיזיים יותר ממנו.

בגלל הפציעה המתמשכת של טימור, קשה ואולי לא הוגן להעריך את חלקו בנסיגה הממשית ביכולת של הישראלים בבירה, מכיוון שגם כאשר היה כשיר שיחק עם כאבים. אבל ייתכן שטימור טעה כאשר התעקש לשחק בחלון הנבחרת הקודם בנובמבר, בזמן שעדיין לא החלים לחלוטין מהפציעה. בירושלים טענו שהפציעה החמירה בזמן ששהה עם הנבחרת, וההחמרה ניכרת עד היום.

אוחיון: הצליח להרגיז את האוהדים
כשיוגב אוחיון חתם בקיץ האחרון לשלוש שנים בירושלים, הוא נחשב מבחינת האדומים לאחד הברגים החשובים באיזון שהיה דרוש לצידם של קרטיס ג'רלס וג'רום דייסון. מעין מבוגר אחראי. אנחנו עכשיו בחודש מרץ, ג'רלס כבר שייך להיסטוריה ואוחיון עצמו מוכיח במשך כל העונה מדוע מכבי ת"א ויתרה עליו.

הרכז רושם העונה שורה סטטיסטית כמעט זהה לחלוטין לזו שהעמיד בעונה שעברה במכבי: רק 5.1 נק' למשחק (בדיוק כמו בעונה שעברה),  57% רעים מהקו (58% אשתקד), 1.1 חטיפות (1.4 אשתקד), 1.7 איבודים (1.6 אשתקד) ורק 2.8 אסיסטים לעומת 3.3 בעונה שעברה. האם בשביל זה ירושלים הביאה אותו?

ואם זה לא מספיק, ברקע נמצא תמיד הסכסוך בינו לבין הגוש המעודד של האוהדים, "בריגדה מלחה", שהחליט לא לעודד את אוחיון כמחאה על כך שנכח במפגש אוהדים של מכבי תל אביב אחרי שכבר חתם בירושלים, סכסוך שהגיע לשיא בכמעט עימות פיזי בינו לבין אוהדים אחרי ההפסד המביש לנס ציונה.

בשורה התחתונה, את הדברים שאוחיון אמור לתת, כמו ניהול משחק, הגנה חזקה, הפעלת הגבוהים – הוא לא נותן, ובהימצא רכז לא דומיננטי כמו קיילין לוקאס לצידו אין גם מי שימלא את החסר. אז מה הפלא שכבר עכשיו יש בסביבת המועדון קולות שלפיהם הקבוצה תנסה להביא גארד ישראלי אחר במקומו לעונה הבאה?

האוול: הראש בחוזה החדש?
רבים טוענים, במידה רבה של צדק, שעל שמו של ריצ'רד האוול רשומה האליפות השנייה של ירושלים. המעבר שלו מהפועל ת"א מצויד בתעודת הזהות הישראלית איפשר לסימונה פיאניג'אני לשחק עם שלישיית הגארדים הזרים אשתקד והתוצאה ידועה. אבל השנה הערך המוסף של האוול ירד ברגע שהטריו ג'רלס-דייסון-קינזי פורק עם שחרורו של הראשון ופציעותיו הבלתי נגמרות של השלישי.

ויש גם את האוול שלפני הפציעה ואת האוול שאחרי הפציעה. לפני הפציעה המתאזרח היה סוג של עוגן עם 12.1 נק' למשחק. אחרי שקרע את המיניסקוס ועבר ניתוח, חזר כבד יותר הרבה פחות חד וצנח ל-7.5 נק' לערב.

אבל רגע, הרי האוול יכול בקיץ הקרוב להשתחרר לקבוצת יורוליג, לא? זה לא אומר שהוא צריך לרצות להיות בשיאו, ולהרשים כמה שיותר כדי למשוך עניין מקבוצות במפעל הבכיר? התשובה היא כן, אבל מי שמכיר את האוול מספר ש"אצלו הכל זה מצבי רוח".

בפועל, זה אומר שיום אחד הוא יכול להגיע באנרגיות גבוהות לאימון ויום אחרי מישהו צריך לגרד אותו מהמיטה; שמשחק אחד הוא יכול להראות למה הוא הוכתר בתחילת העונה לישראלי הטוב ביותר בארץ, ובמשחק אחר חוזר 'לעשות פרצופים' אחרי שהוא לא מצליח להיכנס לקצב. דבר אחד בטוח: אם ירושלים רוצה רק לדבר על חזרה לתלם, זה לא יכול לקרות בלי האוול טוב ומחויב.

אז לאן מתקדמים מכאן?
השינוי שירושלים תעבור בקיץ חייב להתחיל בישראלים. לפני שבכלל יתחילו לרשום בפנקס מועמדים זרים, עודד קטש ומי שיבנה לצידו את הקבוצה יהיו חייבים להחליט על טרנספורמציה משמעותית בסגל הישראלים.

אחד המאמנים בליגה חולק על הגישה הזאת וטוען: "הישראלים שירושלים תביא צריכים להיות בעלי מבנה אישיות כזה שיסחף אחריו את הזרים. סטטיסטית אולי הזרים ימשיכו לתת את הטון, אבל הדינמיקה בקבוצת כדורסל היא כזאת שהישראלים הם אלה שסוחפים את הזרים. כשמגיע לכאן זר שלא מכיר את הליגה, ורואה ישראלי מוביל כמו ליאור אליהו שלא עושה באימונים סנטימטר יותר ממה שמבקשים ממנו - זה משפיע גם עליו".

איש מקצוע מוערך נוסף בליגה היטיב לסכם: "ירושלים לא צריכה להביא את הישראלים הכי טובים - היא צריכה להביא את הישראלים הכי נכונים. שחקן נכון זה אומר שהוא מתאים ברמה האישית והחברתית, יודע את מקומו ברוטציה, לא לוקח כמובן מאליו את תפקידו בקבוצה. הישראלים הכי נכונים הם כאלה שהחלק שלהם בהיררכיה המקצועית יהיה ברור, ושאופן תפקודם על ומחוץ למגרש ישפיע באופן חיובי על הזרים".

בירושלים מתייחסים לסוגיית הישראלים ודחו את הטענות: "הניסיון לבדל את תרומת ישראלים מתרומת הזרים הוא שגוי ביסודו. גם בעונה שעברה התפוקה הסטטיסטית של הישראלים היתה דלה וכולם זוכרים איך היא הסתיימה. בסופו של דבר, קבוצת כדורסל מורכבת מזרים וישראלים יחד, וכולם צריכים להצליח יחד".