חושך על פני תהום: הקריסה של הפועל י-ם

1. העונה הולכת לפח. בימים אלה, בתי הגדולה שבגן חובה, עושה את צעדיה הראשונים בקרוא וכתוב. לוקחת דף, מתחילה להתאמן על אותיות. הילדה פרפקציוניסטית, אז שלא הולך היא פשוט מקמטת את הדף, זורקת לפח ומתחילה מחדש. אני מנסה להסביר לה שיש עוד הרבה מקום בדף, שאפשר לטעות ולתקן, ואם העיפרון לא טוב אפשר גם להחליף אותו. אבל היא מתעקשת. מקמטת וזורקת.

הפועל ירושלים מתעקשת לקמט ולזרוק את העונה לפח כל פעם מחדש, והיא עשתה את זה לעשות את זה כבר באמצע חודש נובמבר, כשמינתה את מודי מאור למאמן אחרי הפיטורים של פוטיס קציקאריס; היא התעקשה, קימטה וזרקה את העונה מחדש כשניצלה את רישום הזר האחרון כבר בדצמבר; היא התעקשה, קימטה וזרקה את העונה שוב לפח כשבחרה לשחרר את אוסטין דיי, בחור לא קל, אבל כזה שעם הכוונה נכונה יכול היה להיות סופרסטאר בליגה הזאת; והיא התעקשה, קימטה וזרקה את העונה לפח כשנכשלה להוציא מאלן אומיץ' את אותו ביגמן מבוקש באירופה מהשנים הקודמות, ובחרה לשחרר גם אותו.

אבל מה לעשות שעונת כדורסל היא לא נייר A4? מה לעשות שיש אוהדים שהקבוצה מחויבת כלפיהם? שיש אליפות שצריך לשמור עליה? שיש גם את העונה הבאה, ובקצב הזה ירושלים כנראה לא תתקרב לכמות המנויים שהצליחה למכור העונה. ובכלל, איך קבוצת כדורסל מקצוענית מרשה לעצמה לשדר בכל כל הרבה מישורים ובכל כך הרבה הזדמנויות שהעונה הזאת פשוט לא מעניינת אותה, במקום לעבוד, לשפר ולשנות את מה שצריך? זמן לא חסר.

אבל רגע, מה אפשר לשנות? הרי הקבוצה ניצלה את כל מכסת הזרים שלה. אבל שיקום מישהו אחד שבאמת מאמין שמודי מאור הוא המאמן היחיד שיכול להוציא את המקסימום מאוסף השחקנים שיש כרגע בבירה. בכוונה כתבתי אוסף שחקנים, כי קבוצה אין שם כרגע. מה שכן יש זו אסופת שחקנים מבוגרים, פצועים, עייפים, תשושים ובעיקר שבעים ולא מחויבים, שמונהגים על ידי דמות שאמורה להיות ההיפך הגמור מהם – מאמן צעיר ורעב שלא נתנו לו אף כלי להצליח.

המילכוד של ירושלים ברור: העונה נתפסת כעונת מעבר ואף מאמן ישראלי בכיר לא יסכים להגיע לחצי עונה בלבד, כי ההערכה היא שבעונה הבאה ירושלים שוב תנסה להנחית מאמן זר ברמה גבוהה, ובמקרה כזה מאור צפוי לחזור לעמדת העוזר. מותר שתהיה עונה לא טובה, מותר לנצל את העונה כדי להיערך טוב יותר לעונה הבאה, אבל לוותר?

2. ואז הגיע גלן. במשך 37 דקות הפועל חולון עמדה בכל התחזיות שלפיהן אפקט הזכייה בגביע צופי כמיטב המסורת להוביל להפסד במשחק הליגה שאחריו. במשך 37 דקות נראו השחקנים של דן שמיר כמי שנחו על זרי הדפנה, שיכורים מהשמפניות של סוף השבוע. אבל מה שקרה בדקות הסיום מוכיח שאין תחליף לחבורה רעבה שמריחה קאמבק.

3:24 לסוף, חולון פיגרה ב-13 נקודות. הקאמבק שלה בא משום מקום: נקודות של הולוואיי, הרוש, תומאס ופניני, כולם כמו פותחים ציר למצביא שבא בסוף, לוטנט גלן רייס ג'וניור, עם ריבאונד התקפה, לייאפ ויאללה בואו להארכה. 15 העבירות שרייס סחט אתמול הם הכמות השלישית הכי גבוהה בתולדות הליגה (מאז תחילת התיעוד מ-2003), אחרי 16 נקודות שסטיבן האוורד (הפועל ירושלים) סחט ב-2002 נגד אותה מכבי ראשל"צ, ואחרי שיא של 18 עבירות שג'רום דייסון סחט במדי הפועל חולון ב-2013 נגד נתניה.

הניצחון של חולון הוא הצהרה ברורה לליגה: זו לא רק קבוצה שמתעלה כשיש תואר על השולחן. הרעב והעומק של חולון, בתוספת מאמן שמפתיע בכל פעם מחדש ברמת הגמישות והחופש שהוא נותן לשחקניו הם בדיוק המצרכים הדרושים לקבוצה אלופה. לדן שמיר רק נותר לקוות שהקבוצה שלו לא הגיע לשיא מוקדם מדי.

3. הטנגו של פרנקו. בימיו בהפועל ירושלים, דני פרנקו התייחס אחרי עוד הפסד באירופה לאי היציבות של שחקניו בין הליגה לאירופה ואמר: "אם מישהו מצא את המתכון לשמור על היציבות – שיודיע לי. זה האתגר הכי גדול של מאמן כדורסל". שנתיים אחר כך, פרנקו כבר באדום של הפועל ת"א ועדיין מחפש את המצרך הנדיר.

לטנגו הזה שהפועל ת"א רוקדת עם עצמה יש עוד קצת זמן עד שיתגבש (אולי) לקבוצה שתצליח סוף סוף להגיע לפיינל פור. כדי שזה יקרה, לאדומים יש סיבוב וחצי לנסות לפצח את הקוד של עצמם ולסיים במקום הרביעי שמעניק יתרון ביתיות בפלייאוף ובעיקר להימנע מסדרה נגד מכבי ת"א, חולון וירושלים.

בינתיים, המקום הזה מתרחק כי ההפסד לגלבוע שלשום חתם הפסד כפול לצפוניים בליגה, ולהפועל ת"א תהיה נחיתות בכל מקרה של שובר שוויון מולם. השאלה הגדולה היא אם מישהו בדרייב אין מאמין שהקבוצה יכולה לעבור בסדרה כל יריבה פוטנציאלית אחרת, כמו מכבי אשדוד, למשל. בינתיים, הפועל ת"א ממשיכה לתרום משחק על כל משחק שהיא מנצחת, ובמוצ"ש לא הצליחה לתרגם לניצחון יכולת טובה של טיי מקי (סוף סוף) ושל לא מעט שחקנים אחרים.

4. שומרים על צניעות. הניצחון של מכבי ת"א על מכבי אשדוד אמש היה סוג של ריפוי בעיסוק. באווירה מנומנמת, נבן ספאחיה רק רצה לסמן וי על המשחק ובעיקר לעבור אותו ללא תקלות מיוחדת, כמו פציעות או ענייני שופטים כאלה ואחרים. ואכן, הספסל של מכבי נראה אתמול הרבה יותר רגוע. בכל משחק מאמן שומע שריקות שהוא לא אוהב, אבל אתמול ניכר על ספאחיה שהוא באמת לא הרגיש בנוח עם התמונות ששודרו שוב ושוב, שבהן הוא התפרץ על השופטים בחצי הגמר.

בסיום ספאחיה הביע התנצלות כנה על התנהלותו, ונתן לעיתונאים להבין בצורה מרומזת שהוא מבין שלהתנהגות שלו היתה השפעה על השחקנים שלו, שתקפו גם הם את השופטים בצורה חריפה.

למכבי יש מזל שיש לה את ג'ון דיברתולומיאו, שלא זקוק לאווירה מחשמלת כדי לעשות את העבודה. עם צניעות שאי אפשר שלא להתאהב בה, הוא אמר בסיום: "אני לא חושב שאני משחק כל כך טוב כמו שאתם אומרים". אז כן ג'ון, אתה כן משחק כל כך טוב כמו שאנחנו אומרים, אתה הגורם המאזן החשוב ביותר במכבי של העונה, ואתה לא צריך לקלוע המון נקודות כדי להפוך לכזה.

בני הרצליה למדה שאסור לסמוך על אף אחד חוץ מעצמה, כי אחרי שחזרה לסורה עם הפסד ביתי דו ספרתי לאילת, היא לפחות קיוותה שהפועל ירושלים לא תתרום ניצחון לנס ציונה אבל התבדתה; וזה קרה כבר בשבוע שעבר, אבל מכבי חיפה למדה שגם היא יכולה להתפוצץ, עם 34 נקודות ברבע האחרון נגד נהריה וסוף סוף יכולת טובה של ברנדון בואומן שכבר דווח כי הוא עם רגל וחצי מחוץ לרוממה.