כולם רצו, חוץ ממי שצריך: למה סטודמאייר לא בי-ם?

"השלט הזה. הוא לא ייצא לי מהראש הרבה מאוד זמן. אני שואל את עצמי את אותה שאלה. אין לי תשובות". על האופי והייחודיות של אמארה סטודמאייר כבר נאמר הכל. בביקורו הנוכחי בישראל, שמסתיים היום כשיעלה על המטוס חזרה למיאמי, המילה שסטודמאייר שמע הכי הרבה היא "למה". המשפט ששמע הכי הרבה הוא אותו משפט מהשלט השחור לבן שהניפו אמש אוהדי הפועל ירושלים: "למה אמארה לא בהפועל?".

התשובה לשאלה הזאת היא מורכבת ופשוטה גם יחד. כדי להבין מדוע "סטאט" לא משחק בהפועל ירושלים גם בעונה הזו, צריך ללכת אחורה לקיץ שעבר, לרגע שבו הוא החליט שהוא רוצה לבוא לירושלים, ולמסע השכנוע שאנשי ירושלים יצאו כדי לשכנע את סימונה פיאניג'אני לקבל את האולסטאר לשעבר.

השכנוע. זה לא סוד שפיאניג'אני לא התלהב, בלשון המעטה, מהגעתו של סטודמאייר. בחזונו, הוא רצה סנטר מאסיבי יותר ובעיקר כזה שיכול למסור מצוין, כדי להזין את הגארדים שהמאמן האיטלקי אהב כל כך. בניית הסגל בירושלים התגלגלה כך שעמדת הסנטר נשארה ההחתמה האחרונה שצריכה להיעשות. בהתחלה, פיאניג'אני פסל את האפשרות על הסף. "אנחנו רוצים להגיע רחוק באירופה, אז אני חייב להיות שלם עם כל הסגל. אמארה זה הימור גדול מדי שיכול להרוס את כל מה שאני מנסה לבנות", אמר אז לאנשי הקבוצה.

השיחה הראשונה עם אמארה כבר ריככה את האיטלקי. לימים יספר "סטאט" שהוא היה צריך "למכור" את עצמו למאמן. "זה היה קצת מוזר", אמר בראיון באמצע העונה שעברה, "הרגשתי שאני צריך לשכנע אותו לקחת אותי. אבל הוא היה עם ראש פתוח ובשיחות הבאות כבר ירדנו לפרטים של איך הוא ישתמש בי". בסוף המפץ הגדול קרה, אורי אלון מצא קובץ גיף שמראה הר געש שמתפרץ בצורת סמיילי, וסטודמאייר חתם באירוע חגיגי במדיסון סקוור גארדן.

שיחת הטלפון. הסרבנות של פיאניג'אני לקבל את סטודמאייר באה לידי ביטוי בשני מישורים גורליים: העובדה שלאורך כל העונה הוא לא באמת רצה למצוא את הדרך להשתמש בסטודמאייר בצורה יעילה, מה שהטיל צל לא קטן על העונה של השחקן ברמה האישית; ושיחה טלפונית אחת שחרצה את גורלו של סטודמאייר לעונה הנוכחית. זמן קצר אחרי שפוטיס קציקאריס מונה למאמן, הוא התקשר לפיאניג'אני. השניים מיודדים משנותיהם הרבות בכדורסל האירופי, והיווני ביקש "חפיפה" זריזה מקודמו.

בשיחה הזאת פיאניג'אני גילה לקציקאריס שהוא לא רצה את סטודמאייר מלכתחילה, ושהוא מאמין שעם סנטר צעיר ומאסיבי יותר הקבוצה הייתה יכולה ללכת עד הסוף ביורוקאפ. קציקאריס שמע והפנים. התוצאה: גם הוא סרב לקבל את סטודמאייר, וכך הגיע סנטר צעיר ומאסיבי העונה לשם אלן אומיץ'.

הפעם, בניגוד למכבש הלחצים שהפעילו על פיאניג'אני, הנהלת ירושלים לא לחצה. האסימון נפל להם כשנזכרו שפיאניג'אני לא רצה את סטודמאייר, והבינו שקציקאריס לא רוצה את סטודמאייר. המסר עבר וההנהלה החליטה לא ללכת נגד המאמן. ואולי זו שורש הבעיה: סטודמאייר היה נחשב בירושלים נכס אסטרטגי. תדמיתית, שיווקית, חברתית, חדר-הלבשתית - החשיבות שלו היתה עצומה. נכון, ברמה המקצועית הוא לא העמיד מספרים מפלצתיים, אבל הערך שלו נמדד בהרבה יותר מעוד נקודה או עוד ריבאונד.

מי כאן בעל הבית? בשלב הזה עולות שתי שאלות: האם הנהלת הפועל ירושלים באמת ראתה בסטודמאייר נכס אסטרטגי? אם התשובה היא לא, אז הצורה שהעונה הזאת מתפתחת מוכיחה שהם טעו. אם התשובה היא כן, אז איפה בעל הסמכות שהיה צריך לבוא לקציקאריס, עוד בשלב המו"מ, ולהציב לו עובדה: "אמארה סטודמאייר הוא שחקן הפועל ירושלים. רוצה? ברוך הבא. לא רוצה? שיהיה בהצלחה". במקרה של אמארה, כולם רצו אותו חוץ ממי שהיה צריך: המאמנים.

בשורה התחתונה, הנהלת הקבוצה לא רצתה ללכת נגד המאמן שלה, שזו החלטה מושכלת ומבורכת. אבל תפקידה של הנהלה הוא גם להתוות דרך, לקבוע אג'נדה, ולהגדיר קווי מתאר שבו המאמן צריך ללכת, גם אם הוא לא הכי מאושר בעולם. ההתעקשות על סטודמאייר מול פיאניג'אני הובילה לבסוף אליפות וקמפיין אירופי מצוין. ההתקפלות מול קציקאריס הביאה חדר הלבשה מפורק, מאמן שלא הצליח להגיע לשחקניו, ולבניית סגל שמבחינת כישרון היווה סגל יורוליג לגיטימי, אך מבחינת שאר המרכיבים - וכן, זו רק חוכמה בדיעבד - אסון שמחכה לקרות.

זיכרון ראשון, ואחרון. את הסיפור של סטודמאייר בירושלים צריך לסיים עם חיוך. והסיפור שמנכ"ל הקבוצה גיא הראל סיפר אתמול, בנוכחותו של סטודמאייר, הוא אכן כזה. "סרדיניה, הגענו לטורניר פתיחת העונה, ודווקא המזוודה שבה היו משקפי המשחק של אמארה - נעלמה", הוא שיחזר. "היו לנו רק כמה שעות לנסות לארגן לו משקפיים. עכשיו, זה סרדיניה, איפה תלך? הגענו לאיזה אופטומטריסט זקן, שישב בחנות עם אשתו שנראית כמו אמא שלו. נתנו לו את הפרטים והוא אמר שהוא יכין את המשקפיים".

מכאן, אמארה המשיך וסיפר בצחוק גדול: "או מן, זה היה הכי גרוע בעולם. המשקפיים האלה, נראיתי כמו סטיב ארקל!" הראל: "הוא נכנס לחדר ההלבשה חבוש במשקפיים האלה, וכל השחקנים והצוות נדמו. כולם שתקו, עד שדייסון שיחרר חצי צחוק לא רצוני, ואחריו כולם התפקעו. זו היתה החוויה הראשונה של אמארה איתנו, והצורה שהוא לקח את זה, אומרת עליו הכל".