משחקי כבוד: ההימור המסוכן של ספאחיה

1. ספאחיה בא לעבוד. אברהם לינקולן אמר שאפשר לעבוד על חלק מהאנשים כל הזמן, ועל כל האנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. אז כשנבן ספאחיה ניסה למכור שהישראלים הוצאו מהרוטציה שלו נגד הכוכב האדום, רק כדי לתת לחלקם כמות דקות מעליבה נגד גלבוע - על מי הוא ניסה לעבוד, עליהם או עלינו?

ניקח לדוגמא את יובל זוסמן, שקיבל במשחק הזה 8 דקות ובהן קלע 5 נקודות ב-100% והוריד שני ריבאונדים. נכון, הוא איבד 4 כדורים שזה המון. בואו נדבר גם על איתי שגב שיחק גם הוא 8 דקות ובהן קלע 4 נקודות ב-100% והוריד 4 ריבאונדים.

נכון, הוא איבד 2 כדורים, שזה לא מעט. מתחילים לזהות את הדפוס? עכשיו, בואו ניקח את פייר ג'קסון. אבל בואו לא נדבר על שישה האיבודים שלו, אלא על הנתון המטורף הבא: מדד הפלוס מינוס שלו, במשחק שהיה צמוד לכל אורכו, היה מינוס 17! תחשבו כמה נזק צריך לעשות כדי לרשום נתון כזה במשחק כזה.

אחרי ההפסד כבר אפשר לזהות: ספאחיה מנסה לזעזע. על נוריס קול הוא מתח ביקורת פומבית למרות שאם מסתכלים על השורה הסטטיסטית, מגלים שקול היה השחקן היחידי במכבי שלא איבד ולו כדור אחד מתוך 23 האיבודים שהיו במשחק, ואף רשם את מדד הפלוס מינוס החיובי הגבוה ביותר במכבי (+6). ביום שאחרי, באסיפה קבוצתית, הקואץ' סימן את פייר ג'קסון ו"יצא" עליו בנוכחות כל השחקנים. מאוד יכול להיות שהקבוצה זקוקה לניעור הזה, אבל ספאחיה לוקח כאן הימור שיכול להוות צומת מסוכן בעונה של מכבי.

וכמה מילים על סאגת איתי שגב: צודקים במכבי כשאומרים ששחקן שמבקש לעזוב לא יכול להיות קפטן הקבוצה. אבל אם הוא לא מספיק טוב בשביל לשחק, ולא מספיק נאמן כדי להיות קפטן, אז למה הוא עדיין בקבוצה? ההיסטוריה מלמדת שכאשר שחקן רוצה לעזוב קבוצה - בדרך כלל הקבוצה לא מחזיקה אותו בכוח. מכבי, למרות הרצון לשמור על סגל רחב, יכולה להסתדר העונה גם ללא שגב. תנו לו ללכת.

2. המופע של שיא הרגש. "אני בדרך כלל חי את הרגע. היום אני עוד רחוק מזה". כך ענה דני פרנקו כששאלתי אותו ביום שישי אם הוא מתרגש לקראת חזרתו לארנה. אז הרגע של פרנקו הגיע בראיון שאחרי המשחק ואחר כך במסיבת העיתונאים.

כשהוא על סף דמעות, מאמן הפועל ת"א סיפר את התמונה שלא ישכח מהערב שבו הפסיד את האליפות בעונתו השנייה. "זה צרוב לי בזיכרון", פתח במונולוג, "לקראת סיום אותו משחק הסתכלתי ליציע שבו המשפחה שלי ישבה, וראיתי את הפרצוף של הבת שלי פשוט מלא דמעות. זו תמונה שאני לא אשכח בחיים שלי. היום לקראת הסוף ראיתי אותה שמחה וקופצת. זה החיים של המשחק הזה, החיים שלנו בבית, של הילדים שלנו שצריכים לסבול אותנו. יש לנו את הרגעים הקסומים האלה, ויש את הרגעים העצובים האלה".

אחרי הקאמבק, ואחרי ניתוח הסטטיסטיקה, דני פרנקו הזכיר לכולנו שבסוף-בסוף, זה הכל סביב המשפחה. כל מי שחי את המשחק, מהמאמנים, דרך השחקנים ועד האוהדים - בסופו של דבר רוצה להרגיש נאהב ולהיות מוקף באנשים היקרים לו. וכשהכל מתחבר אחרי ניצחון הירואי, מסנני הרגש מפסיקים לעבוד. וכמה טוב שכך.\

הפועל ת"א הוא מועדון שמונע כמעט אך ורק מרגש, לטוב ולרע. כשזה רע זה לפעמים יוצא בבליץ של שנאה, כשזה טוב אנחנו נזכרים עד כמה המועדון הזה חשוב לכדורסל הישראלי. אז התפקיד של פרנקו הוא קודם כל להכניס קצת היגיון בריא במערכת, וגם פרנקו יודע שאם הוא רוצה להפוך את העונה הזאת למיוחדת באמת, הוא צריך לעשות שינויים.

טיי מקי, שבא במיוחד בזכות פרנקו, לא קרוב להזכיר את הפיטבול שהיה בירושלים, ומאוד ייתכן שההבדל בין עונה סבירה לבין עונה גדולה יהיה ביכולת של הפועל ת"א למצוא מקורות מימון לרכז שייקח את הקבוצה צעד אחד קדימה, לצידו של מקי או בלעדיו.

צפו בראיון סוף המשחק של פרנקו

3. אל אל אריאל. ההיגיון הבריא אומר שבמאבקי הפיינל פור מקומן של מכבי ת"א, הפועל ירושלים והפועל חולון כנראה מובטח, ושמלחמת עולם תתנהל על המקום הרביעי. ואכן, כל קבוצה במנעד שבין גלבוע והפועל ת"א, שמחזיקות במאזן זהה, ועד "בטן" הטבלה, יכולה לנצח כל קבוצה אחרת ביום נתון. אם לשפוט על פי פרמטר ה"מגיע" אז לגלבוע מגיע להיות הקבוצה הרביעית.

זה לא רק בגלל הכדורסל המלהיב שהיא מציגה, ולא בגלל שבכמעט בכל מפגש במשחקים האחרונים שלה עם מכבי ת"א היא יוצאת מנצחת, אלא בעיקר שכיף לראות בכל פעם מחדש איך אריאל בית הלחמי מוציא מים מהסלע.

זה בא לידי ביטוי בעיקר ביכולת שלו להוציא מהישראלים דברים שהם לא ידעו שהם יכולים לעשות. תחת הדרכתו של בית הלחמי, חואקין שוכמן הופך לאחד משחקני ההגנה הטובים ביותר בליגה, בן אלטיט רושם את העונה הטובה ביותר בקריירה עם כמעט 7 נק' למשחק, ואפילו טל קרפלס שסבל עד כה מחוסר מזל משווע בקריירה נחשב בהרבה משחקים לאקס פקטור ורושם העונה כמעט 40% לשלוש.

החלק החסר בפאזל שיהפוך את גלבוע לאיום אמיתי בפלייאוף צריך להיות מחליף ראוי לטיילר סטון שעזב. אם בית הלחמי יצליח לפגוע גם בזה - רחמים על הקבוצה תפגוש אותה בפלייאוף.

4. העיר התחתית. 2 מ-18 לשלוש, 13 מ-26 מהעונשין. זה ההספק המזעזע של הקבוצה הנוראית שג'ף רוזן בנה לו בחיפה השנה, ועוד במשחק תחתית לוהט שהם היו חייבים לנצח בו. פעם אחר פעם שחקניו של עופר רחימי השליכו את החפץ הכתום לסל, ופגעו בכלום.

דגן יבזורי, זוכרים? פעם צלף שכל הליגה רעדה ממנו? מאז שעזב למכבי ת"א נעלמו עקבותיו ואתמול הוא לא קלע מחוץ לקשת למרות חמישה ניסיונות שלו. ברנדון באומן, מכירים? ההוא שירד עם קריית גת ליגה? מעניין מתי מערך הסקאוטינג המהולל של רוזן ימצא איזה דרום אמריקאי אלמוני שיחליף אותו.

נס ציונה אמרה יפה תודה וקיבלה את כל המתנות שהירוקים העניקו לה והצליחה לנצח למרות שבמדד הפסידה 82:70. נדב זילברשטיין צריך להודות לדקוואן קוק, שאמנם מתחילת העונה מתפקד כסקורר העיקרי שלו, אבל רק בשני המחזורים האחרונים מצליח לתרגם את הקליעה לניצחונות וללקיחת אחריות במאני טיים. המזל הגדול של נס ציונה ושל חיפה: בני הרצליה גרועה יותר מהן.

5. מה למדנו השבוע? מודי מאור למד שאין תחליף לניסיון, אחרי שפעמיים הקבוצה שלו חזרה מפסק זמן וסיפקה מהלכים כושלים: פעם אחת לא הצליחה להוציא כדור בזמן, ופעם שנייה איבדה את המשחק במסירה רשלנית; ייפתח זיו לומד שהנדידה השנתית בין קבוצה לקבוצה בכל קיץ נותנת את אותותיה, ואחרי חצי עונה לא טובה לאריק אלפסי נמאס והחליט לקרקע את הגארד המוכשר. התקופה בנהריה אולי תלמד את זיו שעדיף לפעמים לתקוע יתד במקום אחד לרדוף אחרי הבלתי מושג.

שרון דרוקר למד שהחיים עם שלושה זרים קשים, ואחרי 61 נקודות בלבד נגד נהריה הוא יודע שנפילה עם הזר הבא והאחרון שיחתים עלולה להסתיים ביציאה מתמונת הפלייאוף, אחרי כמה שנים טובות שאילת התרגלה להיות בטופ; אריק שיבק עדיין מנסה ללמוד איך לגרום לשחקנים שלו "להתעורר על החיים שלהם" וללמוד איך להישאר בליגה עם תרומה אפסית מעמדת הרכז (תום מעיין - אפס נקודות ב-25 דקות, ברנדון טריש - 2 נק' ב-8 דקות).

והאם יצחק פרי ילמד שגם אם לא הולך - אפשר ומותר להישאר עונה שלמה עם אותו המאמן? או שאולי שמוליק ברנר צריך להתחיל ללמוד להסתכל מאחורי הכתף?