יש גבול: 5 נקודות על המחזור בליגת העל

1. איפה עובר הגבול? בלהט של משחק שופטים צריכים להתנהג כמו מסננת. לבחור מה לשרוק ומה לא, להחליט מה לשמוע ומה לא, ובעיקר לנוע בלי הפסקה על גבול המותר והאסור. שחקן על דופק 200 יכול לפלוט מילה לא במקום, מאמן עלול לפלוש אל מעבר לתחום המותר במגרש יותר מפעם אחת, והשופטים, נוסף על כך שהם צריכים לראות ולשמוע הכל, צריכים לתעדף בלי הפסקה את תשומת הלב שלהם.

אבל מה שהיה במוצאי שבת בהרצליה חרג מגבול הטעם הטוב. זה התחיל מהערות רגילות של נבן ספאחיה, ש"ישב" על אוזנו של השופט הקרוב אליו ליאור ביניש כמעט בכל התקפה הרצליינית; זה המשיך בצרחות מאיימות לכיוונו של אייל פוהרילס שהעז לא לשרוק שלוש שניות לג'ף אדריאן; והגיע לשיא כשזעק לכיוונו של עופר מנהיים "פאק יו", אחרי עוד שריקה שנויה במחלוקת.

אף מאמן לא המציא את הגלגל עם קללות עסיסיות בלהט של משחק. אפי בירנבוים העלה את רמת התלונות על הדברים האלה לדרגת אומנות כשצרח על ספי שמש לפני כמה שנים טובות - "בפנים הוא אומר'ך פאק ואתה לא נותן לא טכנית! בפנים אומר'ך פאק!". אז כן, קללות הן חלק מהמשחק לא רק ביציע, אבל כששופט שומע אותן – כפי שמנהיים הודה בפני אנשי הרצליה בסיום המשחק – הוא חייב לפעול. אז ספאחיה אמר לו פאק, והוא לא נתן לו טכנית.

2. ריפוי בעיסוק. דיכאון שאחרי לידה הוא תסמין ידוע, וכך גם דיכאון אחרי הדחה. בכל העונות האחרונות שבהן שהפועל ירושלים הודחה בשלב מוקדם, באה אחר כך נפילה גם בליגה. המעבר למסגרת אחת מקשה מאוד על קבוצות עם סגל רחב, והשינוי המנטלי שהשחקנים נדרשים לעבור, במיוחד לנוכח העובדה שרגעי המאני טיים הבאים מגיעים רק בפברואר בגביע, ואז שוב אי שם בחודש יוני, הוא משמעותי.

אבל הפועל ירושלים של ינואר 2018 היא קבוצה שמחה. הכדורסל שלה חיובי, השחקנים נהנים וגם ההתאמות המקצועיות נעשו בזמן עם שחרורו של אוסטין דיי. נגד ראשון לציון מודי מאור העלים את העובדה שהוא חסר שלושה שחקנים חשובים – רונלד רוברטס, ריצ'רד האוול וטורנס קינסי. זה הצליח בזכות הופעה טובה – סוף סוף – של אלן אומיץ', ומי יודע, אולי המשחק הזה היווה את התפנית במצבו של הסנטר, שכבר נדחק אל מחוץ לרוטציה.

בירושלים מסמנים בלוח השנה ביומן בטוש אדום ובוהק את חצי גמר הגביע נגד חולון. למרות העונה האירופית המסויטת, האלופה נמצאת במרחק שני ניצחונות מתואר, ואם תמשיך ברצף הניצחונות בליגה, זה ייתן לה את הביטחון שלא מדובר במשימה בלתי אפשרית. כל מה שצריך זה המשכיות, ברכיים תקינות וג'רום דייסון אחד שלא ייצא מהזון.

3. יש להם על מי להישען. עופר רחימי הוא לא האשם העיקרי במצב שאליו נקלעה מכבי חיפה. כמובן שיש לו חלק, אבל האם הוגן לבוא בטענות למאמן שעובד בשיטה שבה הוא מקבל את הסגל כמצב נתון מהבעלים וצריך להתמודד עם מה שיש? הסגל של מכבי חיפה העונה פשוט לא מספיק טוב. אין שם רכז (ויסלח לי אנחל רודריגז), אין שם סנטר (ויסלח לי ברנדון באומן) וכרגע זה נראה שגם אין מנהיג (ויסלח לי עוז בלייזר).

אבל מי שבאמת צריך לבקש סליחה הוא ג'ף רוזן. מעופר רחימי. הוא לא נתן לו כלים להצליח, התיקונים שזועקים לשמיים בינתיים באים בעצלתיים ועל פי דיווחים בתקשורת המקומית בחיפה, נראה שיותר בוער להנהלה לעשות שינויים במצבת עובדי המועדון מאשר בסגל השחקנים.

עופר רחימי הוא אדם מאמין. אם הוא מאמין שהוא יכול לסובב את הספינה – צריך לתת לו מלחים, עובדי סיפון ומפרשים כדי להצליח. לתת לו להיות רב החובל, וזה אומר לתת לו להיות יותר מעורב בבחירת השחקנים שיבואו לתקן את המצב, ולא להנחית עליו גזירה משמיים. כי עבור רחימי, הכל זה מלמעלה, אבל לא הלמעלה שג'ף רוזן חושב עליו.

4. עם יד על הלב. דיוויד לורי הגיע לאשדוד על תקן הכוכב של הקבוצה. שחקן פנים אמיתי, חיית צבע, מנייה בטוחה, סוג של דריל מונרו. המספרים היו בהתאם ובעשרה משחקים לורי רשם 18.9 נק' ו-9.4 ריבאונדים. אבל איתו אשדוד עמדה על מאזן עגום של 3-7.

אבל מאז שהתגלתה הבעיה בליבו (וכמובן שאנחנו שולחים לו מכאן רק בריאות) והוא נעדר מהמגרשים, אשדוד לא מפסיקה לנצח: שלושה נצחונות בליגה, על הרצליה, גלבוע וחיפה, ועוד העפלה מרשימה לחצי גמר הגביע, על חשבון מכבי חיפה.

אולי זאת העובדה שהמשחק זורם יותר בלי הצורך לפמפם את הכדור לצבע, אבל מדובר בעיקר בעניין הגנתי: לורי אמנם איום התקפי בלתי פוסק, אבל בהגנה הוא חור לא קטן, בקושי חוסם, חוטף אמנם כמעט 2 כדורים למשחק אבל נצפה פעמים רבות משוטט בצבע חסר מעש בזמן שהיריבים עושים כרצונם. כשלורי יחזור, בראד גרינברג יצטרך להתמודד עם בעיות טובות ולחשוב איך הוא משלב אותו בחזרה מבלי לפגוע בנוסחה שהביאה לו את רצף הניצחונות הנוכחי.

5. ד"ר גלן ומר רייס. כמה פעמים נכתב שהעונה של חולון תקום ותיפול על יכולתו, רצונו וראשו של גלן רייס ג'וניור? כמה פעמים דובר על כך שדן שמיר מהלך על חבל דק מאוד עם כשרונות כמו רייס, הולוואיי וג'ו אלכסנדר, ושזו לא "קבוצה דן שמירית" טיפוסית, שלא מתאים למאמן שפעם קראנו לו "הלפטופ" בגלל הכישורים האנליטיים, להחזיק כל כך הרבה שחקנים בלתי צפויים בחדר הלבשה אחד?

במוצ"ש באילת ראינו את הצד הלא טוב של הקבוצה הזאת. רייס שוב העמיד שורה סטטיסטית חלומית, אבל עשה ככל העולה על רוחו והאיבודים שלו קילקלו לחולון את המשחק. לרגעים זה היה נראה שהכימיה הקבוצתית של חולון פשוט לא קיימת, וחוץ מחנן קולמן כל השחקנים ששיחקו העמידו מדד פלוס מינוס שלילי.

לאן המופע של חולון יילך? אף אחד לא באמת יכול לדעת בוודאות. כמו ירושלים, גם בחולון העיניים נשואות ל-12 בפברואר, חצי גמר הגביע. עד אז, דן שמיר יכול לנסות לקנות עוד זמן, עוד יציבות, עוד שקט. וכמו שאחד מאנשי חולון אמר אחרי אחד המשחקים: "כל יום שרייס כאן אנחנו אומרים פעמיים תודה – פעם אחת על זה שהוא כאן, ופעם שנייה על זה שהוא לא עשה שום דבר שיגרום לו לא להיות כאן".