יש פער מוזר בין אמונה לידיעה. בין תקווה להישג. בין חלום לעובדה. לאותו המרחב, שטח ההפקר הזה, נקלעו אלפי אוהדי הפועל ירושלים בארנה. לא רחוק משם, בעזובה ובחשכה המדכדכת של רחוב שטרן, נח לו אולם מלחה המיתולוגי מעשורים של תסכול. האדומים הותירו אותו מאחור. ואת החשיבה בקטן.
לפני המשחק הייתה בארנה אווירה של קרב צמרת קריטי ביורוליג. כבר לא מנסים לגנוב פה ניצחונות בעזרת הבריגדה שמרעידה את היציע שנשלף מהקיר. זאת ירושלים שחושבת בגדול, אבל לא מרפה מזכרון האכזבות שעברה. בעצם, זה הוא שלא מרפה ממנה.
גם השחקנים התרגשו במחצית הראשונה. הכדורים נפלו מהידיים, המגע היה מהוסס. כאילו מנסים בכוח לא להיסחף לתוך המערבולת הגועשת באדום במקום להיעזר בעוצמה שהיא יוצרת. במקביל, המתח ביציעים היה אדיר. רוצים להאמין, אבל ניסיון העבר מיד שופך מים צוננים על כל ניצוץ תקווה שמעז להידלק.
מעט מהמתח החל לפרוץ החוצה אחרי דאנק גדול של טוני גפני בסיום הרבע הראשון, אבל איש לא הרשה לעצמו להשתחרר באמת. מהפחד, מכל אותן אכזבות. "עוד יעשו לנו התקף לב, אנחנו מסוגלים להרוס גם את זה", הפטיר לעברי אוהד בהפסקה, כשהלוח הראה פיגור 8. אולי סרב להאמין. אולי ניסה להנמיך את רף הציפיות. אולי רק להפעיל סוף סוף את הנאחס לכיוון ההפוך.
כאן צץ שיר בגנות סמי בכר ההוא, שם פזמון נגד יו"ר הצהובים ההם. אלא שבניגוד לעבר, הם כבר לא במוקד. כוחם המאגי כבר לא מטיל צל כבד על הבירה. אוהדים מסוימים כבר החלו לעקם מבט כשאותם שירים צפים. אין בהם צורך. ירושלים של היום גדולה מכל אלה. העונה היא גם הוכיחה זאת על המגרש.
כשרייט השווה ל-49:49, הארנה המריאה לשמיים. ביתרון 49:54 (20+ בסך הכל) כבר נשמעו בסמוך צעקות "יאללה אליפות". ועדיין, המבטים היו דרוכים גם כשההפרש המצטבר עמד על 30. אפילו אצל אלה שחוו שם רק את מפלות העשור האחרון. הרבה פחות נרגשים היו דווקא הילדים הקטנים יותר. הם יגדלו עם זכיה באליפות כזכרון משמעותי ראשון. מבחינתם, הפועל ירושלים החלה כווינרית.
ארבע דקות לפיניש ההיגיון ניצח את מאמצי האמונה. בשלב הזה פשוט כבר לא היה סיכוי ריאלי שאילת תקלע עד הסיום 30 נקודות יותר מהמארחת. שירת "שבחי ירושלים" הרעידה את ההיכל. כל כך הרבה שנים חיכו לרגע הזה. גברים ונשים, מבוגרים וצעירים, עובדי מועדון ואוהדים.
בזמן שעל הספסל ובין המנהלים הפציעו החיבוקים, התפשט שיר מוכר אחר מיציע האדוקים. "ירושלים של זהב" במקצב המוכר של האוהדים עורר בהתחלה קונוטציה שונה לגמרי. שנים רבות הורגלנו שזו מנגינת התמיכה שמסכמת עוד משחק. שסוגרת הפסדים צורמים עם המסר שהאוהדים נשארים כאן, לא נוטשים. גם כשקשה. כשההקשר המוכר התנדף כעבור מספר שניות, אפשר היה לשמוע את המסר: ירושלים של זהב, הפעם באמת.
הבאזר האחרון, זה שחתם פלייאוף במאזן 0:8 וניצחון בגמר בפער של 35 נקודות, הגיע יחד עם שאגות "יש אליפות". מגרונם הניחר של אלפי האוהדים אפשר היה לשמוע היטב שזו כבר הייתה ידיעה, לא רק אמונה. הישג, לא רק תקווה. עובדה, לא חלום.