הכרתי את אורי שלף ז"ל לאורך השנים. לא לעומק, לא היטב, אבל תמיד סביב אהבה גדולה ומשותפת, הפועל תל אביב. הייתי פוגש אותו בפגישות של אוהדים ותיקים בבלומפילד, באושיסקין, בהדר יוסף ובחודשים האחרונים באולם הדרייב אין. מחליפים כמה מילים על הקבוצה, וממשיכים הלאה.
אני כותב את הטור הזה, כי למרות ההיכרות השטחית אני חייב לאורי המון. מעטים הם האנשים שהחזירו לי ולכל אוהדי הפועל תל אביב אהבת חיים, נושנה אדומה ומיוחדת, ואורי הוא אחד מהם. כשאורי, בעזרת קבוצת אנשים, הקים מחדש את הפועל תל אביב בכדורסל, הוא הוכיח שיש אנשים מיוחדים שחולמים כל כך חזק, עד כדי כך שהם יכולים לגרום לחלומות להפוך למציאות.
אני לא מכיר את משפחתו של אורי, את אשתו ואת ילדיו, אבל ליבי יוצא אליהם. אין נחמה, ואין מילים שיכולות להקל על הכאב. אני יכול לומר להם שרוב האנשים יכולים לעבור מאה שנות חיים ולא להגשים חלום או לשנות משהו אמיתי בעולם שסובב אותם, אבל אורי הצליח בחייו הקצרים גם להגשים חלום גדול, וגם להחזיר אהבה גדולה לכל כך הרבה אנשים. אני יכול לומר להם שאדם חי כל עוד חי מי שזוכר אותו, ושכל זמן שהפועל תל אביב בכדורסל תמשיך להתקיים תמיד יהיה מי שיזכור אותו, את אורי, איש גדול עם לב ונשמה אדומים, ושכל פעם שהקבוצה הזאת תגשים עוד מטרה וחלום, לאורי יהיה חלק גדול בכך.