על צביעות, התחסדות, גזענות ושנאה, במסווה של רומנטיקה

"העולם המערבי החליף את הדיכוי בדיכאון", זה ציטוט שנתקלתי בו לאחרונה בפייסבוק (ויסלח לי מי שהגה אותו, אני לא זוכר את הדובר). וגם אם קצת בעייתי פוליטית לדבר על האמירה הזו בהקשר ישראלי, הרי שעדיין היא מתמצתת בצורה טובה תחושות רבות שמאפיינות את הקהילה המערבית העולמית. הנה עוד ניסיון: "יש לנו הרבה יותר דברים, אבל לדברים יש הרבה פחות ערך". את זה אני כבר יודע שג'ורג' קרלין אמר, ובאנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב. מה בעצם מנסים המשפטים האלה להגיד? את מה שאינספור סרטים, ספרים ושירים ניסו לתאר, את הדבר הזה שעובר על אנשים בריאים, נינוחים, שחיים חיים קלים בהרבה בהשוואה לאבותיהם או לשכניהם מהקצה השני של הכפר הגלובלי, וגורם להם בכל זאת לחוש ריקנות וחוסר תקווה. להסביר מה גורם לאנשים כאלה להיות משוללים מאושר. פסיכולוגים ופסיכיאטרים עשו מליארדים בעשורים האחרונים מהניסיון להכניס באנשים האלה תחושת מטרה, תוכן.

כשמוסיפים לתערובת את העובדה שכל כך הרבה אנשים לא רק חשים ריקנות, אלא גם מרגישים לא בסדר עם התחושה הזו ("הרי יש לי הכל, אז למה אני לא מאושר?"), מתקבל בלבול ונוצר תסכול. הרבה פעמים התהליכים האלה לא קורים דווקא באופן מודע. בטח לא אצל נערים. הו, כן, נערים. כמה אנרגיות, כמה הורמונים. תעמיסו את כל הדברים האלה אחד על השני - ריקנות, בלבול, אנרגיות, תסכול, אשמה, הורמונים - ותקבלו חתיכת חבית נפץ, שמסבירה הרבה מאוד מקרים של אלימות וזעם מצד "בני טובים". מצד ילדים וילדות, נערות ונערים, מתבגרים ומתבגרות , אפילו נשים וגברים צעירות וצעירים, שמתוך "בית טוב", למרות בריאות פיזית, למרות חופש ולמרות היתרונות שמעניקה הדמוקרטיה - למרות כל הדברים האלה - אוגרים בתוכם כמויות עצומות של אנרגיות שליליות.

אבל גם אם כל הדברים האלה יכולים לשמש הסבר למקרים מסויימים של אלימות וזעם בקרב אותן אוכלוסיות, לפעמים מה שבאמת צריך לעשות זה לקחת את כל הניתוחים הפסיכולוגיים בגרוש האלה, את כל ההסברים הפדגוגיים, להדביק עליהם שלט גדול שאומר "תירוצים!", למתוח את הקו, לעמוד מול אותו צעיר או צעירה ולומר לו בפנים שהוא מתנהג כמו ילד חרא. רבים מבין אוהדי הפועל תל אביב שעשו את הדברים שהם עשו בדרבי ביום ראשון ראויים לשמוע את הדברים האלה, וראויים לקבל את הגינוי החריף ביותר. אוהדי הפועל "אוסישקין" תל אביב הגיעו לשלב הזה בו הם צריכים שהפרצוף שלהם יהיה אדום לפחות כמו הפנים של ההורים שלהם, כשראו אותם אתמול בחדשות הספורט מתנהגים כמו שהתנהגו ב"בית מכבי" ביום ראשון בערב.

מוסר כפול
ועוד לא אמרנו מילה על הצביעות - עניין שאוכלוסיות מערביות רבות העלו לדרגת אומנות. וכאן הצביעות באה לידי ביטוי בשתי צורות בולטות.

ראשית, עניין גיא פניני. העליהום הציבורי העצום שפניני חטף על הדברים שסינן ליונתן שולדברנד בדרבי הקודם, נבע בעיקר מהארסיות של דבריו. נבע מכך שבלי להתרגש הוא השחיל ברצף קללות שמדברות על הכל - שואה, נאצים, מוות, מחלות סופניות. כמובן, אגב, שאוהדי הפועל תל אביב היו שותפים בולטים וקולניים מאוד לאותו עליהום. וכן, כבר אז היו שאמרו, גם כאן בטוקבקים, ש"לאוהדי הפועל אין מה לבכות כי הם בעצמם עושים את אותם הדברים". אז באו אותם ילדים אדומי לחיים ואמרו שאין דין קהל כדין קפטן האלופה. אז אמרו. שלשום בדרבי הם העלו לדיון בדיוק את אותם נושאים שפניני ניסה לעניין בהם את שולדברנד - שואה, נאצים, מוות, מחלות סופניות - אבל הם לא שמרו אותם לפניני עצמו. הם חלקו את תובנותיהם לא רק עם שחקנים, אלא גם עם בעלי מכבי תל אביב שמעון מזרחי שייבדל לחיים ארוכים, וגם עם המתים (מוני פנאן ז"ל). אז מה, אין דין קהל כדין שחקן, אבל יש דין שחקן כדין מנהל קבוצה מנוח? ודאי שיש. אם זה מה שצריך להגיד כדי שאפשר יהיה להמשיך להתנהג בצורה חולנית, מזעזעת, משפילה ומחרידה, אז נגיד. ומה יקרה בפעם הבאה שייתפס שחקן, אם ייתפס שחקן, אומר לשחקן הפועל דברים דומים? אתם יודעים את התשובה.

הנקודה השנייה בעניין הצביעות נוגעת לתקשורת הספורט, שאני לא אסביר כמה מתוכה "אדום" או "צהוב", וכמה מתוכה תל אביבי או ירושלמי. כי זה לא רציני ואני גם לא יודע. אבל המציאות כפי שראינו אותה בישראל בשבועות האחרונים היא כזו: פניני נתפס אומר את מה שאמר? אמבוש. אוהדי בית"ר מתנהגים בגזענות ואלימות? מוקצים. אוהדי הפועל צועקים את הדברים שהם צועקים? עזוב אותך, בחיאת, זה ילדים, זה קומץ. ובכלל, זה הקהל הזה שהקים את הקבוצה, תראה איזה סיפור יפה.

אז תרשו לי לומר לכם משהו על הסיפור היפה הזה - שום סיפור רומנטי של "קבוצת האוהדים שניצחה את קבוצת היורוליג העשירה" לא מספיק כדי להצדיק, להסתיר או לכסות על התנהגות שכזו מצד אותם אוהדים בדיוק. ואם צריך לבחור בין לקבל אותם כחבילה אחת - עם הקבוצה המקסימה שלהם ועם ההתנהגות החולנית והדוחה שלהם - לבין לוותר על החבילה הזו, אז ברור שצריך לוותר עליה. סיפורים יפים יש גם במקומות אחרים. במידה מסויימת, התירוצים של אוהדי הפועל לגבי היותו של הקהל הזה איכותי ומקסים ומי שהקים והוא הבעלים של הקבוצה, מזכירים את השימוש הציני שלאנס ארמסטרונג עשה במפעל גיוס התרומות למלחמה בסרטן שעמד בראשו בזמן שבמחשכים ניהל את תרמית הספורט הגדולה אי פעם.

קומץ? כל הקהל אשם.
אבל אוהדי הפועל אפילו לא צריכים את המחשכים. הם אוהבים את האורות, את המצלמות, את המקום בספוט לייט. אתם ראיתם איך הם התנהגו מול מצלמות ערוץ הספורט. אתם ראיתם איך הם היישירו מבט למצלמה, אכולי תסכול, זעם ואלימות, וביצעו תנועות וצעקו צעקות שאם הייתי קשור באיזושהי צורה לאנשים האלה הייתי מוחק אותם מרשימת החברים בפייסבוק ומשתדל מאוד לא להקיא עליהם בפעם הבאה שאראה אותם. למזלי, אני לא קשור אליהם. אל הקהל הזה. כן, הקהל הזה. לא קומץ. לא ילדים. אם 200 אוהדי בית"ר ירושלים גזענים וחשוכים קמים ועוזבים את היציע אחרי שער של שחקן הקבוצה, והכותרות הן עדיין "סדאייב כבש, הקהל נטש", אז מן הראוי שגם אותם עשרות/מאות מתוך קהל של אלפים בודדים יכתימו את הקהל כולו. במציאות המעוותת הזו, זה רק הוגן.

ואם למישהו מכם, אוהדי הפועל "אוסישקין" תל אביב, זה לא נשמע הוגן, אז שיעשה עם זה משהו. כי אם הוא עומד לצד אחד מאותם "אוהדים" ריקניים, חולניים, מתוסכלים ואלימים, שומע אותו צועק את הדברים האלה, רואה אותו עושה את התנועות האלה, ולא עושה דבר כדי למנוע את זה (כמו שרובו הגדול של הקהל של בית"ר עודד ושר לסדאייב אחרי הגול), אז הוא שותף לעבירה. והוא חלק מהבעיה. בעיה שגם גאוני הדור כמו ג'ורג' קרלין עליו השלום לא היו מוצאים לה תשובה. רק הסבר. רק תירוצים. ואת זה אוהדי הפועל לא צריכים. תיכף הטוקבקים יהיו מלאים בהם.