"ראיתי את הדרבי. גם לטראש טוק יש חוקים ופניני הפר אותם"

באמת... איזה שבוע זה היה, חברים. נראה היה כמו שבוע ארוך אבל הסתיים מהר ובנימה חיובית בשביל חבריי לקבוצה ובשבילי. היה לנו מסע למשחק חוץ בקייב לפני שבוע, ולמרות שהיה קר מאוד זה התברר כמסע מהנה. הוא התחיל בנסיעת אוטובוס קבוצתית בחמש ועשרים לפנות בוקר כדי לתפוס את הטיסה של שמונה, ותרשו לי לספר לכם – אני לא טיפוס של בוקר (ובייחוד לא של שדה תעופה בבוקר). אני שקט ממש ובקושי מוציא מילה בגלל שזה פשוט מוקדם מדי בשבילי.

• 18:45, שידור ישיר באתר מהיורוקאפ: הפועל י-ם מול פריינאי

אנחנו אמורים לעלות לאוטובוס בתוך השדה שיוביל אותנו למטוס, וכשאני מגיש את הכרטיס שלי לדיילת אני מבחין במה שנראה כמו קבוצה של יהודים אורתודוכסים שמתכוננים לעלות איתנו לאותו רכב, ולא יכול שלא לתהות מה יש להם לחפש באוקראינה. אז עלינו לאוטובוס, וכשראיתי שני מושבים פנויים תפסתי את זה שיותר קרוב לחלון, משאיר את זה שליד המעבר פנוי. אחד מהם התקרב והניח את התיק שלו על הכסא שלידי ושתי שניות לאחר מכן פנה אליי ב"שלום. מאיפה אתה?". מופתע מהאנגלית הרהוטה שלו, עניתי "לוס אנג'לס" ומרדכי (שמו של האדון) ענה, "אני במקור מקליבלנד".

שוב הופתעתי. אם להסתמך על הניסיון הקצר שלי בישראלי, ציפיתי שהוא ידבר איתי בעברית. כשדברים כאלה קורים לי אני נזכר באמא שלי, שתמיד הייתה אומר לי לא לשפוט ספר על פי הכריכה שלו (הגרסא האמריקאית ל"אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו"). זה הזכיר לי גם את מרטין לותר קינג שהצהיר שאל לנו לשפוט אחרים על פי המראה שלהם אלא על פי התוכן של אופיים.

מרדכי שאל אותי מה אני עושה כאן ואמרתי לו שאני כאן מטעמי עבודה, ושאני משחק כדורסל עבור הקבוצה הנפלאה של הפועל ירושלים. הוא אמר שבעבר הוא היה חובב ספורט ושהיו לו הרבה מפגשים עם ספורטאים. הוא למד במחזור 1979 של אוניברסיטת מישיגן סטייט, שם הוא ראה את קבוצת הכדורסל של האוניברסיטה משתתפת במשחק גמר המכללות, כשהיא מובלת על ידי מג'יק ג'ונסון. הוא גם ראה את קבוצת הבייסבול זוכה באליפות ליגת הביג-טן כשמי שמוביל אותה היה קירק גיבסון.

וזה מצחיק שאלה שני השמות שהוא הזכיר. מג'יק ג'ונסון הוא שחקן הכדורסל האהוב עליי אי פעם, והוא שיחק בלוס אנג'לס (נולדתי באינגלווד, שם היה ממוקם הפורום, אולמה הישן של הלייקרס בו מג'יק זכה בכל האליפויות שלו). קירק גיבסון זכה באליפות עם קבוצת הבייסבול המקצוענית המועדפת עליי, לוס אנג'לס דודג'רס. אז התברר שהיו לנו כמה דברים במשותף, לי ולמרדכי, למרות שאנחנו מגיעים משתי תרבויות שונות. כשנסיעת האוטובוס הקצרה הסתיימה נפרדו והלכנו איש איש לדרכו.

נחתנו בקייב ומזג האוויר היה פשוט קפוא – שונה מכל מה שאי פעם נתקלתי בו. זו עיר גדולה והיא מלאה בפסלים של לוחמים חשובים מזמנים שונים בהיסטוריה. היה מעונן לאורך כל היום, וגם אל תוך הלילה. הקבוצה ואני הרגשנו שיש לנו סיכוי טוב לנצח שם והיינו נרגשים להשיג את ניצחון החוץ הראשון שלנו ביורו קאפ. למחרת בבוקר, אחרי שסיימנו את אימון הקליעות וכשאני נח בצד עם קרח על הכתפיים שלי, ניגש אליי מאמן היריבה ואמר לי, "אני מקווה שאתה משחק כי יש לנו אסטרטגיה נגדך". צחקתי ואמרתי לו ש"בטח שאני משחק", כשאני לא יודע שבאמת הייתה להם אסטרטגיה נגדי, וגם לשופטים.

מאוחר יותר באותו היום, בזמן המשחק, וכשאני עומד על קו העונשין לזרוק את זריקת העונשין השנייה שלי, ניגש אליי אחד השופטים ואמר לי, "אתה חייב להזדרז כשאתה זורק מהקו". זה היה חדש לי, מאחר ומעולם לאורך הקריירה שלי לא התבקשתי למהר כשאני זורק עונשין. כל מי שמכיר קצת כדורסל יודע עד כמה המשחק הזה הוא עניין מנטלי, בטח זריקות עונשין, וכשהוא אמר לי את זה הוא לחלוטין הוציא אותי מריכוז, ואכן החטאתי את הזריקה השנייה. באותו הרגע ידעתי שהם יסתכלו בזכוכית מגדלת על כל דבר שאני אעשה. זה היה משחק סוער ובסיומו הפסדנו בשבע נקודות. היינו מאוד קרובים והובלנו בנקודה מסויימת במשחק, אבל סיימתי אותו עם עבירה טפשית. באופן אישי, היה לי משחק נוראי, מה שלצערי קורה לפעמים, אבל אתה חייב ללמוד מהטעויות שלך ולהמשיך הלאה. אז עכשיו אנחנו בעמדה לא טובה ביורו קאפ, אבל אנחנו עדיין בתמונה אם ננצח בשני המשחקים האחרונים.

חזרנו לירושלים למחרת בצהריים עם הראשים שלנו עדיין למטה, ואת יתר היום החופשי שקיבלנו החלטתי לנצל כדי לעשות קניות לבית למשך השבוע. חזרתי לקצב המועדף עליי (אותו אחד מהפוסט הקודם, עם האזעקה והמקרר...) וקניתי מצרכים לארוחת בוקר, בשר (כמובן), לחם, חמאה, סבון כלים ואבקת כביסה. מאחר והחג היהודי חנוכה מתקרב קניתי לעצמי גם כיפה, כדי לכבד את המסורת, אבל חיפשתי משהו שגם יביע את הסגנון האישי שלי. תמיד רציתי כיפה וחשבתי שגם אוכל להשתמש בה כשאלך לבקר בכותל המערבי. יש כאן תמונה של הכיפה, אז אתם יכולים לומר לי מה אתם חושבים עליה.

חיכה לנו עוד משחק ביום ראשון, אבל עוד קודם לכן, ביום שישי, הייתה לנו ארוחת ערב שבת מצויינת. הארוחה הייתה שונה מארוחות שבת אחרות שהייתי בהן. הגישו לנו קודם את הלחם והסלטים, ורק לאחר מכן את הבשר. בדרך כלל אני רגיל לאכול את הכל ביחד, ככה זה גם היה כשגדלתי. אבל הפעם משומה זה היה אחרת. זה לא שינה לי, כי האוכל היה מצוין! במיוחד מנה של לחם עם תפוחי אדמה בתוכו. זה היה כל כך טוב.

כשהגיע המשחק ביום ראשון ידענו שזה משחק שאנחנו חייבים לנצח בו אם אנחנו רוצים להתקדם במעלה הטבלה ולהיות בעמדה טובה בסוף העונה. הקבוצה שחיכתה לנו הייתה ראשון לציון, אחת הקבוצות שמדורגות מעלינו בטבלה, וזה גם היה על "הדשא" הביתי שלהם. אבל לא דאגנו. אנחנו לוחמי דרכים, ואנחנו בנויים לזה.
יצאנו אל המגרש מוכנים מאוד, והתגברנו גם על ריצה של ראשון, בשלב מוקדם של הרבע האחרון. אנחנו מבינים שאנחנו צריכים לבנות על הניצחון שהשגנו בראשון לציון ולאסוף ניצחונות רצופים בשני המפעלים.

מאוחר יותר באותו הלילה צפיתי בטלוויזיה במשחק בין ניו יורק ניקס לפיניקס סאנס. ראשיד וואלאס, שידוע כאחד שמקבל הרבה עבירות טכניות, חטף אחת כזו פחות מדקה אחרי שנכנס למשחק. אני יודע שהרבה פעמים זה מגיע לו, אבל הפעם חשבתי שהחמירו איתו. הוא קיבל את הטכנית אחרי שהוריד את הידיים של לואיס סקולה, אחרי שנשרקה עבירה. אני חושב שהוא פשוט לא רצה שסקולה יצליח לזרוק ואולי לקבל סל ועבירה. ברור שראשיד לא אהב את השריקה והוא לא אחד שישתוק במקרה כזה.
אחרי שגוראן דראגיץ' החטיא את זריקת העונשין מהעבירה הטכנית, ראשיד צרח "Ball Don't Lie", מונח מאוד מוכר ממגרשי הכדורסל (סוג של "שקר צף"). הוא צעק את זה מאוד חזק, קיבל טכנית שנייה והורחק מהמשחק. אני מרגיש שלא צריך היה לזרוק אותו. אבל ככה זה. אם שופט מרגיש שאתה מקניט אותו או עושה צחוק ממנו ומוציא אותו קטן, הוא יפגין את הכוח שלו ויגמור לך את המשחק. זה אולי טפשי, אבל זה מראה כמה שליטה יש לשופטים על המשחק.

כמו כן, ראיתי ושמעתי על הדרבי התל אביבי, כשהקפטן של מכבי, גיא פניני, נתפס על ידי המצלמות כשהוא אומר כמה דברים לשחקן של הפועל. הדברים שהוא אמר היו כל כך לא בסדר. לפעמים המשחק הזה יכול להפוך למאוד רגשי עד לנקודה שאתה לא שולט בעצמך, וטראש טוק זה חלק מהמשחק. כשאתה כועס אתה עושה את זה, וכשאתה שמח אתה עושה את זה. זה חלק מהמשחק. אבל אני חושב שיש שני חוקים לטראש טוק שכולם חייבים לציית להם. חוק מספר 1: אם אתה מדבר, אתה חייב להיות מסוגל לגבות את זה במשחק שלך. אם אתה לא יכול אתה פשוט נראה טפשי. חוק מספר 2: תשאיר את הטראש טוק על המגרש. אל תביא שום דבר מחוץ למגרש לתוכו. את זה תשאיר לאוהדים, כי אנחנו יודעים שזה הדבר היחיד שהם יכולים לעשות כדי לנסות ולהוציא אותך מהמשחק. להגיד משהו על בן משפחה של שחקן, או קללות משפילות, זה פשוט טירוף ומראה שאתה לא מצליח לשלוט ברגשות שלך.

אנחנו לא יודעים אם השחקן האחר עשה משהו שגרם לפניני לא לשלוט בעצמו ככה, כי לא ראינו ולא שמענו את כל מה שקרה לפני. אבל מה שאנחנו צריכים לזכור זה שגם אם אין הרבה אהבה בינך לבין שחקן אחר, אסור לאחל דברים רעים להם או למשפחות שלהם כי בסופו של יום הם נושמים את אותו אוויר שאנחנו נושמים, וחולקים את אותה אהבה למשחק הזה. לכן חייב להיות כבוד גם בין קבוצות יריבות.