את מוכרת לי מפעם: חמש סיבות להתאהב מחדש בליגת הכדורסל

כן, זו לא בדיוק הליגה הכי נוצצת בעולם. אנחנו יודעים. תכל'ס, גם לא הכי תחרותית. עם בית עליון ובית תחתון שאף אחד לא באמת מבין את נחיצותם, משחק אחד ויחיד שקובע את האליפות וכאשר היא חוסה בצילה הלא-מחמיא-במיוחד של האחות הגדולה מהכדורגל, ניתן להבין את חוסר ההילה היחסי שלה. אבל כמדי חודש אוקטובר, מגיע גם זמנה של ליגת הכדורסל, שתחזור לחיינו כבר מחר. ובניגוד לעונה שעברה, נניח, יהיו בה מספר זוגי של קבוצות וזה כבר טוב. חוץ מזה, צירוף מקרים נפלא יחזיר לנו כל מיני רגשות נוסטלגיים משנות ה-90 העליזות (תבינו בהמשך). אז לרגל חזרתה, הנה חמש סיבות טובות במיוחד לעזוב הכל בימי ראשון בערב ולהתחיל את השבוע מול מסכי הטלוויזיה והמחשב עם ליגת ווינר.

ה-NBA זה כאן?
כבר בפסקה הקודמת ציינו שגם העונה הזו תתנקז ל-40 דקות בודדות, דבר שישתנה גם כן, סוף סוף, כבר בעונה לאחר מכן. עד אז, הפיינל פור כבר בוטל בתום ניסוי של 7 שנים ובחצאי הגמר נקבל סדרות של הטוב מ-5. אחרי שב-2011/12 מאבקי ההצלבה ברבע הגמר (הפועל ירושלים-חולון, ראשון לציון-אשקלון, גלבוע/גליל אשדוד) היו פשוט מרתקים, צמודים ומלהיבים, לא נותר אלא לחכות בציפיה לעוד שני קרבות, גם בין ארבע האחרונות, שלא יקומו או ייפלו על ערב נתון. אפשר לומר שהשיטה הזו עושה חסד עם מכבי ת"א, שכן לנצח אותה בסדרה זה קשה הרבה יותר, אך ערך הספורטיביות מקבל כאן משנה תוקף. ולמען האמת, לא עדיף לראות את מכבי מול חולון או את הפועל ירושלים והפועל ת"א ב-5 משחקים?

רוממה והתשובה של חיפה?
אחרי שבפתח תקווה ובנתניה נבנו אצטדיוני כדורגל יפהפיים בשנים האחרונות, הגיע הזמן שגם קבוצת כדורסל תתהדר באולם משלה. כבר במשחקי גביע ווינר ניתן היה לראות: המתקן החדש ברוממה, המכיל 5,000 מושבים, פשוט מרהיב ביופיו ויכול להחזיר את הקהל החיפאי הגדול מהעשורים הקודמים. אז עד שבירושלים יבנו את האולם שהם מבטיחים כבר שנים, אין ספק שהיכל הכדורסל מספר 2 בארץ נמצא בצפון. אירופה בכרמל.

אבל זה לא רק האולם. אחרי עונה מזוויעה שכללה רצף של 14 הפסדים, ג'ף רוזן עבד קשה כדי לא לשחזר את השנת החולפת הנוראית. אז הוא החתים את בראד גרינברג, שהביא איתו ניחוח של NBA ובנה סגל שנראה על פניו כמבטיח מאוד וכולל אפילו את פט קלאת'ס, אחיו של ניק. אבל השאלה הגדולה היא האם גרינברג יצליח להנחית בכרמל את השחקן שבחר בדראפט 1996 ואחד שמיודד איתו כבר שנים, אלן אייברסון?!

בואי לאילת, לאילת
בשנת 2000 נפל דבר בכדורסל הישראלי. המרעננת הרשמית של הליגה, הקבוצה שהתסיסה את הדרום, פורקה, והשאירה ואקום גדול מאוד. רק בשנת 1998 שחקניה הגיעו עד לגמר הפלייאוף ואפילו רשמו ניצחון היסטורי בשמינית גמר היורוקאפ על פנאתינייקוס של ביירון סקוט ודינו ראדג'ה, והנה, 13 שנים לאחר מכן, המועדון האילתי החייה את עצמו וחזר סוף סוף למרכז הבמה.

אז נכון שאדי אליסמה, אמיר כץ ומאיר טפירו (עוד נגיע אליו) כבר לא שם, אבל דורון הרציקוביץ' ומוטי אמסלם עבדו קשה בקיץ כדי להרים מחדש את הפרוייקט בעיר אליה חלק מקבוצות הליגה יגיעו בטיסה. עם מאמן בשם עודד קטש, שיש לו הרבה מאוד להוכיח אחרי הכשלון המהדהד בהפועל ירושלים, עם ארבעה זרים צעירים ומבטיחים במיוחד ועם החזרה של אפיק ניסים לישראל, נראה שאילת כאן כדי להישאר. ואם היא תצליח לייצר את אותו טירוף, אותה תשוקה ואותה אווירה כפי שעשתה בשנות ה-90' העליזות, דיינו.

מאיר טפירו והפועל ירושלים, טייק 3
קשה להסביר את התופעה הזו. הרכז הישראלי הוותיק, שהולך ומתקרב לכניסה לעשור החמישי לחייו, פשוט ממציא את עצמו מחדש בכל פעם. בעונה הקודמת הוא סחף את מכבי אשדוד הצנועה עד לגמר הפיינל פור ומי יודע לאן הוא עוד מסוגל להגיע. טפירו יפתח את עונתו ה-17 (!) בליגה הישראלית כאשר הוא יתחיל למעשה את הקדנציה השלישית שלו בבירה. גביע כבר יש לו, הוא אפילו זכה לכבוד והוכתר כ"שחקן העשור", אבל חסר לו רק תואר אחד.

וזו אולי הסיבה שהשיבה של טפירו למלחה היא כל כך מרגשת. מעבר לכך שהוא מהווה דוגמה מדהימה לכך שגם בגיל 37 אפשר עדיין להיות רלוונטי, התמונה שתיזכר יותר מכולן בקריירה שלו, ואפילו בדפי ההיסטוריה של הכדורסל בארץ, היא אותה תמונה שלו ממרר בבכי על הספסל, במדי הפועל ירושלים בגמר הפיינל פור ב-2007. הוא היה אז כל כך קרוב- וזה גם כל כך הגיע לו - אבל הרצף הטרגי, מבחינתו, של האירועים, מנע ממנו תואר היסטורי. בעונה הקרובה, כשהאליפות עדיין תוכרע על חודו של משחק, עוד יש לו סוג של סיכוי לחגוג ביוני. לא גדול, אבל קיים. ורק בשביל האפשרות היחסית קלושה הזו, שווה לראות אותו מנסה לסגור מעגל עם אותה ירושלים.

רק תביאו ת'דרבי
כמה הם חיכו לזה. אוהדי מכבי ואוהדי הפועל, חובבי הכדורסל ואוהבי הדרמות, שמעון מזרחי וארז אדלשטיין. וכמה שזה היה חסר לליגה הזו. קצת - או לעיתים הרבה -  דם רע, יריבות וגם שנאה. 6 שנים ארוכות, ארוכות מדי, שהאדומים שייטו להם אי שם במחוזות היותר נידחים של הכדורסל הישראלי. אוסישקין פורק, ועל חורבותיו קמה קבוצת האוהדים שעשתה את הדרך הארוכה הרחק מאור הזרקורים ועד לתפקיד הראשי (ובו בזמן גם המשני) בהצגה הגדולה של תל אביב.

הפועל הייתה זקוקה לליגה, והליגה הייתה זקוקה לה. כן, אפילו מכבי. הרבה מאוד צבע דהה מאז נשירתם של האדומים, והוא הולך לחזור, ובגדול, בקרוב. אם תשאלו את האדומים, הם לא יהססו לומר שניצחון אחד, או אפילו שניים, בדרבי, שווים כמו אליפות. אפילו יותר. ב-2.12 וב-3.3 זה קורה, וגם אם מכבי תשייט ל-60 הפרש, זה עדיין לא ישנה את העובדה שהמשחק הזה היה כל כך חסר. יאללה, שיתחיל כבר.