הנפגע העיקרי: בלאט הוא זה שצריך לקבל התנצלות מאוחיון

לרוב מספיק קול אחד שפוי כדי להשכין שלום ולפייס. מספיקה דעה אחת נטולת כל רגש של סלידה, שנאה או נקמה, אלא דעה שכולה הבנת הזולת וקבלתו, על כל חסרונותיו טעויותיו. על חלקם, גדול או קטן יותר, של כל הצדדים בפרשת יוגב אוחיון כבר נשפכו אלפי מילים ואת ההאשמות ההדדיות אנחנו מכירים בעל פה. ועדיין, נדמה שביום הכיפורים הזה מכבי תל אביב והשחקן הסורר שלה לא צריכים לבקש סליחה זה מזה, אלא מאדם אחד בלבד, זה שבאופן ישיר או עקיף גם אחראי להחזרת הגלגל לאחור -  דייויד בלאט.

בעיצומו של הסכסוך דייויד פדרמן שאל רטורית "מה היה יוגב אוחיון לפני מכבי תל אביב?". הוא לא טעה בהרבה. אוחיון, שמשחק בקבוצה בוגרת מגיל 17, היה עד לפני שנה שחקן לא רע בכלל בליגה הישראלית, רכז שתפס לרוב מקום בחמישייה של הפועל ירושלים. בתוך עונה מאז שהחליף לחולצה צהובה, אוחיון שודרג לרמת יורוליג, צד את העיניים של חצי יבשת והתחרה מול שחקנים ברמה שלא הכיר. כל זה לא היה קורה אם דייויד בלאט לא היה שם עליו את כל כובד משקלו ומניח על שולחן ההנהלה את כל האמונה ביכולתו להפוך להרבה יותר משחקן ספסל במכבי תל אביב.

דייויד בלאט האמין, וזה הצליח. בלעדיו אוחיון היה (כנראה) עדיין שחקן מרכזי בקבוצת צמרת ישראלית, מתזז על מגרשי היורוקאפ ורק חולם על הכפלת שכרו. ניסיון ההימלטות לקובאן היה מוטעה וגם די טיפשי, אבל הוא בעיקר סוג של יריקה בפרצופו של בלאט. אוחיון השליך לפח את החסות, האהבה, האמונה והמשאבים שהרעיף עליו מאמנו, הותיר עם המכנסיים למטה את האיש שרק בזכותו הגיע לעמדת הזינוק הכלכלית שהציעו לו הרוסים, והעמיד את בלאט במבוכה מול ההנהלה ששמעה בקולו של המאמן והלכה עד הסוף עם ההימור שלו. יום הכיפורים מגיע במקביל להצטרפותו של אוחיון למחנה האימונים של מכבי תל אביב. רגע לפני שהוא עוטה שוב את הכנפיים החוסות של בלאט, זה הזמן שלו לבקש ממנו סליחה.

גם להנהלת מכבי תל אביב יש לא מעט חשבון נפש לעשות ביום הכיפורים הזה. בכל הנוגע לחוזהו של אוחיון הצדק היה איתה, ועל כך כבר שם מזכ"ל פיב"א את החותמת הסופית, אבל הדרך לשם לא עשתה כבוד לאף אחד וחמור מכך - היא פגעה קשות בהכנה הקבוצה לעונה הקרובה. דייויד בלאט רצה את אוחיון, למרות כל הסאגה, וזו גם היתה אחת הסיבות שמכבי הסכימה להליך הפיוס עם הרכז שלה. אלא שהקרב הזה נמשך זמן רב, הרבה יותר מדי מנקודת מבטו של מאמן שצריך להרכיב מחדש את הפאזל שלו, ומחכה חודשיים לחתיכה המרכזית שסביבה הוא מעוניין להרכיב את התמונה השלמה.

התחושה היא שהסחבת הזו הכניסה את בלאט לסחרור ולדילמה. מצד אחד, הזמן דחק והכריח אותו לקפוץ על אלטרנטיבות זמינות (מורן רוט). מצד שני, מה שהוא באמת רצה זה את אוחיון בעמדה מספר 1. הנהלת מכבי תל אביב העניקה לכאורה למאמן שלה את מה שביקש, עם החזרתו של יוגב, אבל גם עשתה לו עוול שלא חתכה עניינים מוקדם יותר – או החלטה ששחקן שעושה כזה תרגיל לא ישוב עוד למכבי, או הבטחה חד משמעית שרגע אחרי התערבות פיב"א הכל יחזור לקדמותו.

בפועל זה עמד איפשהו באמצע והותיר את בלאט עם גארד ישראלי אחד מיותר, רכז פותח שהצטרף מאוחר ופאזל שחלקיו הובאו עוד לפני שהיה ברור איך ייראה החלק המרכזי שירכז אותם לכדי תמונה מושלמת. כוונות הגיבוי של מכבי כלפי בלאט היו טובות, אבל על הביצוע מגיעה לו התנצלות.