החמישיה

1: הבבואה של מצב הפועל ירושלים הוא לוק ג'קסון. מדוכא, עם לוק אפאטי יותר מהבעת פניו הטבעית, ורחוק מלהזכיר את שחקן המטרה שהיה אמור להיות כשהוחתם. בקבוצה הסוליסטית מדי והממש לא מחוברת של עודד קטש השחקן הכי קבוצתי בה הולך לאיבוד, קולע 0 נק' ב-19 דקות בלבד, והגרוע מכל – מי שהיה ידוע כשחקן קלאץ' לכל אורך הקריירה עלה למגרש לשניות האחרונות כדי לבצע עבירה חמישית ולעצור את השעון. ואני לתומי חשבתי שלא לגעת בכדור ב-6 דקות כשאתה על המגרש (כי סטרוברי, בראדלי ונעימי לא סופרים אף אחד) כפי שהיה מול גלבוע/גליל זה הנורא מכל. אבל בירושלים, כמו בירושלים, הכל יכול לקרות.

2: אחד הדברים הטובים ביותר שקרו העונה לכדורסל הישראלי הוא נסיון התחיה של הפועל חולון. עיזבו רגע את העובדה שהימרתי על חולון כקבוצה שתגיע לגמר הפיינל פור – לדן שמיר יש קבוצה. גם בעיות רובצות סביב אולם הפחים, אבל הן כלכליות נטו, ובמציאות שלנו טוב שכך. כי מקצועית, הקבוצה הנוכחית מתחילה להזכיר את זו של עונת האליפות, לפחות בכל הנוגע לאתלטיות, משחק הריצה והחיבור עם הקהל ששווה לבד 10 נק' אולי יותר. ולא הזכרנו את הישראלים חסרי הפחד, שנראים כשמשלימים נכונים שיכולים למצות עצמם לצד הדבוקה המובילה. אם היתה סטטיסטיקה של כמות ההטבעות בערב ההיסטורי אמש בחולוניה, אני מעריך שהיינו מגלים לפחות 20 דאנקים של חבורת שמיר. כיף לראות.

3: הישראלים של אפי בירנבוים ניצחו לבדם משחק וזה טוב, ראוי ביותר ויפה בליגה בה כמות הכשרונות מתוצרת כחול-לבן אינה גבוהה. אלו לא רק הסלים של עמית בן דוד וניצן חנוכי במאני טיים, אלא העובדה שבניגוד לקבוצות אחרות שראינו בשלושה מחזור הפתיחה, הישראלים לקחו חלק פעיל בקבלת ההחלטות, באסיסטים ובמלחמה על הכדור ולא נראו כמו ניצבים בסרט זר. היינו כחולמים.
 
4: סילבן לנדסברג, הגארד של מכבי חיפה, נתן הצגה גדולה מול גלבוע/גליל אך אחד השותפים העיקרים לה היה מי ששמר עליו ונכשל. צ'ייסון אלן מסתמן כברומטר בקבוצה של ליאור ליובין, ועד עתה חווה יותר עליות מירידות. רכז ראשון, בטח שזר, לא יכול לסיים משחק עם מספר נק' חד ספרתי, 4 איבודים ורק אסיסט אחד -25 דקות. ובמיוחד אסור לו לאפשר לזה שעליו הוא מופקד בצד השני של המגרש לסיים עם 32 נק' ב-32 דקות.

5: אי אפשר לסיים את המחזור הראשון בו משחק שחקן NBA כמו ג'יי.ג'יי היקסון מבלי לומר מילה עליו. לרועי חגאי אין סגל ארוך, אולי אין סגל בכלל, וזה היה מחזה לא נעים לצפות בקבוצה שעד לא מזמן היתה שם דבר בכדורסל שלנו מתפרקת ומושפלת. הפורוורד של סקרמנטו ולשעבר בקליבלנד נתן מספרים יפים, בטח שיחסית למשחק ראשון מאז אפריל, וניסה. באמת שניסה. אבל היקסון לא יכול היה להציל את בני השרון/הרצליה כי כדורסל הוא משחק קבוצתי, למרות שהבחור שחקן על במושגים שלנו ומעלה. כבר אחרי ערב אחד, רע ככל שיהיה, היקסון עשה רושם של אחד משחקני הפנים הכי פחות אינדיבידואלים שהיו פה, וחיפש בעיקר לשתף. בסכום שאלדד אקוניס הביא לכאן את טרבור בוקר או את היקסון אפשר היה להביא שני שחקנים טובים, אולי שלושה, בקיץ. ובכך להימנע מביזיון כמו זה של שלהי אוקטובר 2011 שילווה עוד זמן רב את המועדון. היקסון בטוח לא ישכח אותו.