קבלן הריסה
סגל מנוסה, תקציב גדול ותירוצים. ניצן פלד לא קונה מניפולציות של גרנט, אחרי שריסק את ווסטהאם
גרנט, מי הבאה בתור? (gettyimages)
השעות האחרונות היו קשות בשבילי, הכי קשות כאוהד כדורגל מאז הרגע ההוא שנשבעתי לא לאהוד שוב אף קבוצה אף פעם – כשהבעיטה של הרצוג עברה לנמני בין הרגליים. אחר כך עברו כמה שנים בהן ניסיתי לשחק אותה "אוהד של המשחק", בלי קבוצה אמיתית. זה יותר בטוח ככה. יש פחות רגעי שמחה, אבל גם פחות שבועות של דכאון. הבעיה הייתה שלאט לאט, בלי שממש שמתי לב, היא הלכה וגדלה, האהבה לווסטהאם. בייחוד בין 2003 ל-2005, כשהקבוצה הייתה בליגה השניה ונלחמה בקבוצות "אנגליות וקשוחות", ונשמה אוויר פסגות בצמרת הטבלה, ונלחמה על עליה, ואז השיגה אותה. וכמה דרמטי זה היה. איזה מזל שיש את אברם גרנט – הוא סידר לנו שוב את אותו המסע.
השעות האחרונות היו קשות, כי האהבה לווסטהאם היא אהבה תמימה כזו, טהורה. לא משהו שהולך איתי מגיל 6 כשאבא לקח אותי לאפטון פארק. אין אפטון פארק בראשון לציון (למרות שגם את הקבוצה מהסופרלנד אני מחבב). אבל כן אהבה שנכנסה לי ללב כבר לפני 14 שנה, כשהכדורגלן הכי אמיתי שראיתי בחיים, אייל ברקוביץ', הלך לשחק שם וחשף בפני את המועדון הזה. זה עם הצבעים הכי יפים, זה עם האוהדים הכי מסקרנים – כי הם חיים את חייהם בצניעות בעולם אגרסיבי וציני ולא מתגמל, אבל רוצים שהקבוצה שלהם תשחק יפה ותשאף גבוה גם אם זה אומר שהיא תתרסק. זה בסדר, הם ימשיכו לשיר לה שירים על בועות שמתפוצצות באוויר. זה המועדון הזה שעשרות שנים היה "המועדון השני" של כל אוהד כדורגל בריטי. ולא רק בגלל הצבעים או הכדורגל האטרקטיבי (בספר מזכרת מלפני כמה שנים כתוב ש"כדורגל זה משחק של שערים. ווסטהאם הוא מועדון שמתמחה בלהבקיע אותם, לא בלמנוע אותם"), אלא גם בזכות הכוכבים האנגלים שגדלו בו, אלה שהיו עמוד השדרה בנבחרת שזכתה באליפות העולם ב-1966. והכדורגל ההרפתקני, הדמויות הצבעוניות, הכוכבים האנגלים, האוהדים הקשוחים (תשאלו במילוול) עם הלב הרך, האקדמיה וטיפוח הצעירים – אלה המון סיבות שהאהבה הזו טהורה ותמימה. בדיוק לא המועדון שצריך אופורטוניסט כמו אברם גרנט על הקווים. אדם שמתמחה בלהוציא את החשק, את המיץ, את הכיף, את חדוות החיים והמשחק, רק בשביל להשיג את המטרה העליונה: "מניעת שערים". כי אם לא ספגת, תמיד תוכל לצאת לתקשורת ולומר ש"לפחות לא הפסדנו, ועם קצת יותר מזל גם היינו מנצחים". וזו הבעיה – ככה אף פעם לא מנצחים.
מעולם לא היה לי דבר אישי נגד אברם גרנט. כשהוא השיג עם הנבחרת קמפיין שלם בלי הפסדים והציג אותו כהצלחה, בעיקר צחקתי. פשוט בגלל שזה גם היה קמפיין בלי ניצחונות (אמיתיים). ובאותה נשימה צחקתי גם מכל מיני קולגות שקטלו אותו בטורים שלהם בעיתונים. אחר כך גם צחקתי כשהוא קיבל את הג'וב הראשון בפורטסמות', כי מה זה קשור שהוא יהיה אחראי על הארי רדנאפ. ואז גם גיחכתי כשהוא קיבל ג'וב דומה בצ'לסי, כי מה זה קשור שהוא יישב מאחורי האוזן של ז'וזה מוריניו. כשהוא ירד לקווים של הכחולים זה כבר לא כל כך הצחיק, אבל פירגנתי. כשהוא הפסיד כל תואר אפשרי עם אחת הקבוצות הכי מוכשרות בעשור האחרון באנגליה, התחלתי להרגיש קצת רע. בשביל אוהדי צ'לסי. וכשגם שם הוא המשיך להציג את הישגיו כהצלחה כבירה ולהאשים את השופטים ואת חוסר המזל – אז זה כבר באמת התחיל להציק. כי לא האמנתי שגם האנגלים אוכלים את הלוקשים האלה. אחר כך הוא הלך לאמן את פורטסמות', ואחרי חודשים של חזרה על אותן מנטרות (חוסר מזל, שיחקנו טוב, אם נמשיך ככה יהיה בסדר, הקהל נפלא, הבחורים נתנו את הכל, סבלנו מטעויות שיפוט וכו' וכו'), הוא ירד איתם ליגה. זו לא באמת הייתה אשמתו, אבל לראות את אוהדי פורטסמות' בסיום אותה עונה לא רק שלא היה מצחיק, אז זה כבר נהיה עצוב.
וזה נהיה באמת טרגי כשהוא קיבל לאמן את הקבוצה שלי. כי ווסטהאם, למרות שניסיתי להימנע אני אכתוב את המלה הזו, היא קבוצה רומנטית. וזה בדיוק ההיפך הגמור, הקצה השני של הסקאלה, מאיפה שיושב לו אדון גרנט, בצד האפל, מעבר להרי הציניות, בצל ענני גניבת הדעת, הפחדנות והאופורטוניזם. ועכשיו גם אני עצוב. כי ווסטהאם לא תמימה וטהורה יותר. היא מחוללת. היא חוללה על ידי גדול הציניקנים, מניפולטור קר רוח שרואה רק את טובתו לנגד עיניו. אדם שמניעיו זרים לספורט הקבוצתי שהוא עוסק בו.
ואחרי העצבות, מגיעים העצבים. כי הכשלון המחפיר של גרנט העונה עם ווסטהאם הוא אירוע מקומם במיוחד. נכון, רוב הזמן אנחנו נותנים יותר מדי חשיבות לדמויות שעל הקווים. זה מוצדק רק במקרים קיצוניים כמו פיל ג'קסון, מוריניו. כאלה. רק מאמנים דגולים באמת, כמו אלכס פרגוסון למשל, שווים את ההתייחסות המוגזמת הזו שאנחנו נותנים לאנשים שבסופו של דבר לא באמת בועטים בכדור או זורקים לסל. כי אנשים כמו פרגי שווים לקבוצה שלהם – וזה הוכח השנה – כמה וכמה מקומות בטבלה. לכיוון מעלה. גרנט היה שווה השנה לא פחות מקומות עבור ווסטהאם, רק לכיוון ההפוך. הכיוון ששולח אותנו בעונה הבאה למקומות כמו פורטמן רואוד באיפסוויץ' או אשטון גייט בבריסטול. וכן – גם לדרבי בדן של מילוול. שם בטח יוציאו את העצבים.
הכשלון של גרנט השנה כל כך עצום, שקשה לדעת מאיפה להתחיל. אולי מהעובדה שהיו לו בסגל שישה שחקנים שהיו או עדיין בסגל נבחרת אנגליה (ושצברו ביחד 113 הופעות במדים הלאומיים). זה יותר שחקנים מצ'לסי (3), ארסנל (3), סיטי (5), ליברפול (5) ואברטון (3). רק לחמש קבוצות בליגה יש בסגל יותר הופעות בנבחרת מאשר לווסטהאם, מועדון שגם מחזיק בעוד 15 שחקנים בין-לאומיים ועוד 6 שחקני נבחרות גילאים פעילים. אין אף קבוצת תחתית – אף קבוצת חצי תחתון כמעט – שיכולה להציג מספרים דומים. הסגל שגרנט קיבל עמוק, מנוסה ואיכותי יותר מאשר של לפחות 7-9 קבוצות בליגה הזו. ועדיין, הוא הצליח לסיים איתו במקום ה-20. על הנייר, השווי הכולל של שחקני הסגל של ווסטהאם הוא 121 מיליון יורו. זה מקום 9 בליגה כולה, פי 3 משל בלקפול. ועדיין, הוא הצליח לסיים עם השחקנים האלה במקום ה-20.
מה שגרנט עשה השנה לווסטהאם זה לא פחות מפשע. זו גניבה. שודד במעיל רוח. אם היה לו יושר מקצועי, היה מתפטר כבר באוקטובר. אם לא הייתה לו "עין שלישית", אולי גם הבעלים האימפוטנטים היו מפטרים אותו עוד לפני חג המולד. או עומדים במילה שלהם אחרי כל "האולטימטומים" שהם נתנו לו. במקום זאת, ואחרי שכבר נתנו לו 10 מיליון פאונד לרכש בקיץ, הם פתחו לו את פנקס הצ'קים שוב בינואר ועיבו לו את הסגל בדמבה בה (שלפי ESPN עלה 7 מיליון פאונד), גארי אוניל (כ-2 מיליון פאונד), והשאלות של וויין ברידג' ורובי קין, שחקני ליגה ונבחרות ותיקים ומוכחים (בשכר שבועי גבוה). ומה גרנט עשה עם זה? המשיך להפסיד ולהפסיד. ואחרי כל הפסד הוא המשיך לשלוח את המסרים המטריפים וחסרי הפשר שלו. במסיבות העיתונאים ובמיילים שבועיים. "אנחנו משחקים טוב". וואלה? צודק. אבל ל-10-15 דקות כל משחק זה לא מספיק. "סבלנו מחוסר מזל ומטעויות שיפוט". אכן, חוסר מזל וטעויות שיפוט גרמו לקבוצה שלו לצבור פחות מנקודה למשחק, למשך עונה שלמה. "אם נמשיך ככה, יקרו דברים טובים". לא ברור איך אנשים נופלים בפח הזה. "אני מודה לקהל ולבחורים על ההשקעה". ובכן, על מה תודה להם?
ועם מה הוא משאיר אותנו עכשיו? עם מורשת מחוללת - גרנט החזיק מעמד 46 משחקים, במועדון שב-110 שנות קיום העסיק פחות מאמנים מכל מועדון אחר בפרמייר-ליג (גרנט הוא ה-13, יופי של מספר). עם עונת סיוטים – 33 נקודות מקבוצה שבפעם הקודמת שירדה עשתה זאת עם 42 נקודות – הכי הרבה ליורדת מהפרמייר-ליג אי פעם. לפני קיץ מתוח – כמה שחקני בכירים יעזבו? מי יהיה המאמן? איך תיראה הקבוצה? ועם עתיד לא ברור – המעבר לאיצטדיון האולימפי נראה עכשיו כמו טעות גדולה ואולי כל המהלך ייגנז, ואף אחד לא מבטיח שהקבוצה תחזור מיד לפרמייר-ליג, לפני שהכסף מ"מענק הירידה" ייגמר. ואז מי מבטיח שלא מחכה לנו עתיד כמו של לידס, נוטינגהאם פורסט, צ'רלטון, סאות'המפטון ואחרות, שהצליחו לבלום את הנפילה רק בליגה השלישית?
העיקר שבסופו של דבר הוא השיג את מבוקשו ופוטר, מה שאומר שיש פיצויים באופק. למרות שעל הפיצויים מאברמוביץ' הוא והנכדים שלו יוכלו לחיות עוד שנים רבות. ובטח שאני נכנס לו לכיס, כי זה הכיס של הקבוצה שלי שהוא שדד העונה. והחלק הכי נורא – אנחנו ירדנו, אבל הוא בטח יישאר. בעולם שנשלט ומוכתב על ידי פוליטיקאים, אופורטוניסטים, מושחתים ומניפולטורים, אין לי ספק שהוא ימצא מאמן לשבת לו מאחורי האוזן, לחכות לפיטוריו. שהוא ימצא קורבן חדש, קבוצה אחרת לעקוץ. בתקווה שבפעם הבאה הוא ייפול על קבוצה קצת פחות מתוקה מווסטהאם. קבוצה קצת יותר רעילה. כי מישהו צריך לשים לזה סוף.
לבלוג של ניצן פלד במג-נט >