משאלה לשנה הנכנסת

יש אנשים שמגיעים לתפקיד שגדול עליהם בכמה דרגות ומהתחלה ברור לכולם שזה לא ייגמר טוב. רצה הגורל ושניים שעונים להגדרה הזאת הגיעו לנקודת שפל בקריירה בטווח של כמה שעות ממש בסוף שנת 2010. זה אולי צירוף מקרים קוסמי, אבל גם משה קצב וגם רוי הודג'סון מעידים יותר על מי שמינה אותם מאשר על אלה שסובלים מתקופת שלטונם. זה עדיין לא אומר ששני הלא-יוצלחים האלה, שפגעו כל כך בתדמית של התפקיד שלהם, לא צריכים לשלם על מחדליהם.

• הסגל, התארים וכל מה שצריך לדעת בעמוד ליברפול

לכל בר דעת היה ברור שקני דלגליש השקול והמנוסה מתאים וראוי מרוי הודג'סון לאימון ליברפול. האשמה על מינויו לקבוצה שגדולה על מידותיו רובצת על הבעלים הקודמים, טום היקס וג'ורג' ג'ילט. הודג'סון הוא לא האשם, הוא הסימפטום. הבחירה באנשים בינוניים נוחה מאוד לאנשים בינוניים (וצמד היאנקים המרושע בהחלט עונה להגדרה), כי הם לא מאיימים ולעולם יוקירו טובה על התמיכה בהם. ככה הגיע מאמן שמעולם לא זכה בתואר למועדון המעוטר באנגליה. ככה הפך פוליטיקאי אפור לנשיא על חשבון שמעון פרס המנוסה והראוי ממנו.

"אני מקווה שהאוהדים יהפכו לאוהדים אמיתיים ויתחילו לתמוך בנו. אנחנו צריכים את התמיכה הזו, הרי אנחנו לא מפסידים בכוונה. מעולם לא קיבלתי כאן תמיכה", אמר המנג'ר הבריטי יום אחרי ההפסד המשפיל לוולבס, שבשיאו קראו האוהדים בלעג: "הודג'סון לנבחרת אנגליה". בהצהרה הזאת שוב הבהיר עד כמה הוא לא מבין לאן הגיע. מילא להפסיד בבית לקבוצה עם מאזן החוץ הגרוע בליגה, ועוד אחת שלא ניצחה באנפילד 27 שנים. מילא לגרום לקבוצה לשחק באפאטיות כזאת. אבל לענות לאוהדים שמבקרים את סגנון המשחק שלך זה כבר מעשה שלא ייעשה, בוודאי שלא בליברפול. קריאת המצוקה של הודג'סון אמורה להיות הרגב האחרון בקבר שבנה לעצמו באנפילד.

במשך שנים ליברפול הייתה ידועה כמועדון עם הכי הרבה אורך רוח כלפי המנג'רים שלה. אפילו מאמן כושל כמו גראהם סונס, שהסתכסך עם כולם ותרם רבות לירידת קרנו של המועדון, שרד שלוש שנים.  אז איך קרה שחצי שנה מאז מונה לתפקיד ועוד לפני שספר 30 משחקים בתפקיד, בסקר באתר "THIS IS ANFEIELD"  97 אחוז מאוהדי ליברפול הצביעו שהם רוצים שיילך? זה פשוט בגלל שהוא המנג'ר הגרוע בהיסטוריה של המועדון, וזה ניתן לגיבוי במספרים.

ב-29 משחקיו על הקווים מחזיק הודג'סון בנתון מחפיר של 41.38 אחוזי הצלחה. סונס הכושל הוא היחיד שקרוב אליו עם 41.4%. רפא בניטס המושמץ, לשם השוואה, צבר 55.43 אחוזי הצלחה, ביל שאנקלי האגדי 51.98% וקני דלגליש 60.91 אחוזים. למעשה, פרט להודג'סון וסונס איש לא ירד מרף 50 האחוזים.

רוצים עוד? בשש השנים בהן הודג'סון מאמן באנגליה הוא השיג 13 ניצחונות חוץ. רק לשם השוואה, בעונת 2008/9 בניטס השיג 13 ניצחונות חוץ. הודג'סון מעולם לא ניצח יותר מחמישה משחקי חוץ בעונה אחת, בעוד שבעונה האחרונה רפא השיג חמישה כאלה והלך הביתה בסיומה. הודג'סון סיים את שנת 2010 עם 22 נקודות – המאזן הכי גרוע מאז 1954, אז ליברפול ירדה ליגה. האוהדים המיואשים כבר ויתרו על אירופה, גם האפשרות לסיים מתחת ליריבה העירונית מתקבלת בהבנה, אבל המנג'ר בן ה-63 צריך ללכת הביתה.

גם הטענה שלהודג'סון יש חומר שחקנים גרוע יותר לא מחזיקה מים. זוכרים את תצוגת התכלית הנפלאה של ליברפול לפני שנתיים מול ריאל מדריד? אז זה נגמר ב-0:4 חד-משמעי לקבוצה של בניטס. מה הקשר לליברפול של היום? ובכן, שמונה שחקנים שהשתתפו בניצחון הגדול ההוא פתחו בהפסד לוולבס. התפאורה בשני המקרים הייתה אנפילד במשחק ערב, אבל הפער ברמה ובתשוקה יכול להצביע רק על דבר אחד - השחקנים לא סופרים את רוי. אחרי המשחק מול וולבס וההתבטאות האומללה שלו, גם אחרון האוהדים הפנים: הודג'סון חייב ללכת.

הדבר החיובי היחיד שקרה למועדון הפאר בשנה האחרונה הייתה העזיבה של היקס וג'ילט השנואים. הדבר החיובי הראשון של 2011 צריך להיות צירוף המינוי שלהם למעגל האקסים של המועדון, כי נמוך יותר קשה לרדת. הודג'סון חייב ללכת, ויפה שעה אחת קודם.