(GETTY, MANCHESTER CITY)
עוד קיץ שובר שיאים בכדורגל האנגלי. המספרים מספרים שחלון ההעברות הנוכחי היה היקר ביותר בתולדות המשחק כאשר לא פחות מ-3.8 מיליארד יורו (או 3.46 מיליארד פאונד) נשפכו לכל עבר. גם העונה, 20 קבוצות הפרמיירליג הוציאו יותר כסף מאשר כל ארבע הליגות הגדולות האחרות יחד. בספרד, גרמניה, צרפת ואיטליה הוציאו בסך הכל 3.27 מיליארד יורו. גם ה-NET SPEND של האנגליות, כמיליארד וחצי יורו, גבוה יותר מכל היריבות שלה יחדיו.
עד כאן, מדובר במשהו לא ממש חדש, אלא המשך מגמה. העט כבר מזמן יבשה מהניתוחים והסיבות לכך. הפרמייר ליג נהנת כמובן מהסכם זכויות שידור מופלג שהפך אותה לא רק לליגה העשירה בעולם, אלא גם הלכה למעשה לטובה ביותר בעולם ובפער גדול. יעידו על כך התוצאות של קבוצות באירופה בשנים האחרונות, והנוכחות המרשימה בליגת האלופות, כאשר בעונה שעברה 6 אנגליות הגיעו לשמינית הגמר, ובשנתיים האחרונות טוטנהאם, אסטון וילה זכו בליגה האירופית, צ'לסי וקריסטל פאלאס בקונפרנס ליג.
מגמה חדשה יחסית, שפחות דובר עליה, היא שהליגה האנגלית הפכה להיות שוק כמעט סגור שכן לפי אתר פוטבול טרנספרס 35 אחוז מהעסקאות שנרשמו הקיץ כללו מעברים בתוך הפרמיירליג, כאשר מדובר בעליה של חמישה אחוזים יותר מהעונה שעברה. שלוש מ-10 ההעברות היקרות אי פעם בכדורגל - אנסו פרננדס מצ'לסי למנצ'סטר סיטי ב-125 מיליון פאונד, אליוט אנדרסון מנוטינגהאם פורסט למנצ'סטר סיטי ב-117 מיליון פאונד ומורגן רוג'רס מאסטון וילה לצ'לסי ב-117 מיליון פאונד כלולות בנתון הזה. בסך הכל 7 מ-10 ההעברות הכי יקרות בממלכה הקיץ התרחשו בין מועדני הפרמיירליג לעצמם.
התופעה הזאת הובילה למצב מוזר ואפילו אבסורדי שבו קבוצות גדולות כמו מנצ'סטר סיטי וצ'לסי הכניסו מאות מיליונים לכיסן עם עזרה רבה מהקבוצות הפחות עשירות המבקשות לקרוא עליהן תיגר ספורטיבי. כך למשל, סיטי קיבלה חמצן כלכלי לאחר שמכרה לטוטנהאם את סאביו ועומר מרמוש (השאלה עם חובת רכישה) במעל 150 מיליון יורו. צ'לסי קיבלה 55 מיליון יורו מאסטון וילה על ניקולס ג'קסון (סכום שבאיירן מינכן לא היתה מוכנה לשלם), וקיבלה מעל 50 מיליון יורו על ליאם דלאפ, אותו מכרה דווקא לנוטינגהאם פורסט. ויש עוד מספר דוגמאות לכך.
דלאפ, רק דוגמא לאבסורד (GETTY)
למה זה קורה? נדמה הסיבה הראשונה היא שהליגה האנגלית הפכה להיות כל כך חזקה ודומיננטית בהשוואה ליתר הליגות, שקבוצות אנגליות מעדיפות לשלם על שחקן ב-20 אחוזים או 40 אחוזים יותר בתוך הליגה, מאשר לרכוש שחקן מהבונדסליגה או הליגה הצרפתית ולהסתכן בכך שהוא פחות מכיר את הליגה ויקח לו זמן להתאקלמות. הדוגמאות הטובות ביותר הם שחקנים שיצאו מברייטון ובורנמות (כגון ז'ואאו פדרו ואנטוניו סמניו) והפכו לכוכבים כמובן בקבוצות הגדולות בממלכה.
כמובן שהסיבה השניה נעוצה בחוקי הפיירפליי באנגליה (PSR) שאומנם לא מחייבת קבוצה למכור שחקנים ליריבות ישירות, אבל מקלה עליהן בהגבלת ההפסדים הכספים ומאזנת את הדוחות רווח והפסד בסיום השנה. אם בעבר, קבוצה אנגלית אחת היתה חוששת למכור ליריבה מהליגה שלה, היום היא תעדיף מבחינת דו"ח ההכנסות להרוויח עוד 20 מיליון פאונד לצורך העניין מאשר למכור אותו לליגה האיטלקית, ולהרוויח עליו פחות כסף, גם במחיר הסיכון המקצועי.
ככול שהפערים בין אנגליה לשאר הליגות מתרחבים, כך גם האטרקטיביות של השחקנים בליגות האלה יורדת. קחו לדוגמא את הליגה הספרדית שעד לא מזמן שלטה בדירוג של אופ"א, אך עם השנים ראתה איך האנגליות דוחקות אותה לאחור. רק הקיץ אחראיות ריאל מדריד, ברצלונה ואתלטיקו על יותר מ-72 אחוזים מההוצאות על שחקני רכש בכל הליגה. הבלאנקוס הוציאו 225 מיליון יורו שזה יותר מכל האחרות יחד - 201 מיליון.
קבוצות דרג הביניים והתחתית בונות על העברות חופשיות והשאלות, ובמקרה הטוב כשהן מוציאות כסף הן מחפשות לעיתים מציאות ב-3-6 מיליון יורו בליגות כמו ישראל (אחלה רוי רביבו), שבדיה, יפן, ליגה שניה בספרד או צרפת. למעשה התוצר המקומי, כלומר השחקן הספרדי שגדל באקדמיות, הפך להיות למקור ההכנסה העיקר לליגה שהפכה לסוג של ליגת פיתוח, להוציא את שלוש הגדולות שיכולות להרשות לעצמן.
הבעיה בשיטת השוק הסגור של הפרמיירליג היא שאם המועדונים מתחרים על אותם השחקנים והמחירים רק עולים, אז המחיר של העסקה הקודמת הופך לסטנדרט לעסקה הבאה. כל סנדרו טונאלי ממוצע יעלה מעל 100 מיליון יורו והתוצאה יכולה להיות מסוכנת בעתיד. אם התוצאה המקצועית לא תהיה רצויה, הקבוצות הסעודיות כבר לא יהיו חבל ההצלה של הפרמייר ליג וההכנסות של המועדונים לא יגדלו באותו קצב, הבועה הזו עלולה מתישהו להתפוצץ.