מנור סולומון רק בן 26, אבל הוא עבר בשנים האחרונות דברים שיכולים למלא קריירה שלמה. מהמלחמה באוקראינה והבריחה לגבול עם פולין, דרך המעבר לפרמיירליג ועד חצי העונה הקשה בוויאריאל. רגע לפני שהוא פותח עונה חדשה, ועוד לפני שהוא יודע איפה הוא ישחק, התארח סולומון ב"אסנהיים מארח" וסיפר הצצה לקשיים שעבר. "מאוד התבגרתי בשנה האחרונה", ציין סולומון כשדיבר על החיים החדשים כאבא לאמא, "אולי הכדורגל זה הכי חשוב, אבל יש דברים יותר חשובים מזה. זה שונה מכדורגל, קשה לי להשוות. אבל זה האירוע הכי משמעותי שקרה לי בחיים".
ההורים שלך קראו לך מנור על שם צי באוניית מפרש"זה חלק באוניה. הם אהבו את השם... הכירו את מנור חסן השחקן, ולקחו את זה".
איזה ילד היית?
"בהתחלה הייתי ילד שובב. הגננות מספרות שהייתי קופץ ומשתולל. כשגדלתי, אני זוכר שהייתי משחק כל הזמן כדורגל. הייתי טוב גם בלימודים, והמקום היחיד שהייתי הופך להיות רגזן זה רק בכדורגל. היה לנו גמר גביע, הייתי בגיל 9 והייתי רגיל לשחק עם המספר 8 והיה לנו משחק מול מכבי ת"א. התכנסו בפ"ת לקראת היציאה לאצטדיון ר"ג והמאמן אמר שאני לא אשחק עם המספר 8 כי לא רוצים שיזהו אותי. התעצבנתי, יצאתי מחדר ההלבשה ובכיתי. מנהל הקבוצה הלך אחריי ואמר לי שדיבר עם המאמן ואני אוכל לשחק עם המספר 8. אם לא, לא הייתי יוצא. הכדורגל מוציא ממני את כל האמוציות כי בחיים הרגילים הייתי יחסית רגוע. עם השנים זה השתנה, התחספסתי. המעבר מנוער לבוגרים גורם לי להיות פחות רגיש".
מתי בפעם האחרונה התפרקת בגלל כדורגל?
"אני לא מתפרק. קשה לראות אותי ממש מתפרק. בפעם האחרונה שהיה לי ממש קשה זה בפציעה בפיורנטינה"
.
עברת בכמה ענפי ספורט
"הייתי קצת בחוג טניס לצד כדורגל, ואז כשהתחלתי בית ספר הייתי בכדורגל וגם בכדורסל. זה היה כדי לעזור לי בכדורגל. בכיתה ד' או ה' הפסדתי בתחרות והבנתי שאני לא יכול להשפיע כמו בכדורגל. התעצבנתי, זרקתי את הכדור כדורסל ואמרתי להורים 'אני סיימתי עם הכדורסל".
יש רגע שאתה מרגיש שאתה כוכב? שאתה יותר טוב מאחרים?
"שיחקנו קט רגל בספורטק והיה שחקן ששיחק במכבי ת"א. אבא שלו אמר שהוא השחקן הכי טוב בארץ. אחרי חודש היה לנו משחק אימון מולם, ואחרי המשחק ההורים שלי מספרים שהאבא ניגש אליהם ואמר להם 'דבר כמו הבן שלכם לא ראיתי בחיים'. הוא לקח את השם ואמר 'הוא יהיה השחקן הכי טוב בישראל".
מה תקרת הזכוכית שהסוכנים שלך, גלעד קצב ושלומי בן עזרא, מציירים מתחילת הדרך שלך?
"הם אמרו לי מההתחלה שאני חייב וצריך להגיע לליגות הגדולות באירופה. אני תמיד אהדתי ברצלונה בגיל צעיר, אבל בגלל שחשבתי שזה לא מציאותי אף פעם לא אמרתי 'אני רוצה לשחק שם'. כשגדלתי האמנתי שאגיע למועדונים כמו טוטנהאם ופיורנטינה. ידעתי שאם אעבור קשה ויהיה לי מזל, אוכל להגיע לשם".
במדי לידס. כיוון גבוה מההתחלה (Getty)
היו שחקנים שדמיינת שאתה משחק לידם ושיחקת איתם?
"היו שחקנים שמאוד אהבתי בתור ילד. אחד מהם זה יוסי בניון. כשהייתי ילד, מאוד אהבתי אותו. אף פעם לא הערצתי שחקן בצורה יוצאת דופן, אולי חוץ ממסי. אבל את יוסי הכי אהבתי והערכתי. הוא הדמות לחיקוי בשבילי. אחרי הרבה שנים, היה לי את הזכות איתו וללמוד ממנו. בהתחלה אתה צובט את עצמך".
היו לך רגעים של שבירה אחרי המעבר לשחטאר דונייצק?
"בקורונה לא הייתי בבית 7-8 חודשים, לא ראיתי את דנה. הייתי בבית, טיפסתי על הקירות. היה סיוט, מאוד קשה. לא ידעתי מתי אראה את כולם".
מתי הבנת שתיתן הצגה מול ריאל בליגת האלופות?
"אני לא ידעתי כמה טוב אני אהיה, אבל היתה לי תחושה טובה לפני המשחק. ככדורגלן אתה מרגיש את עצמך, את הדופק שלך, את המוכנות שלך, את המצב הפיזי והכי חשוב את המצב המנטלי. הרגשתי שאני במצב הכי טוב שאני יכול להיות בו. שיש לי כל התנאים לתת הצגה. הבקעתי בדקה ה-40 והשופט שורק למחצית אחרי כמה דקות, יורדים לחדר הלבשה, 0:3 על ריאל מדריד. היינו הרבה צעירים. הסתכלנו אחד על השני ולא הבנו מה קורה. גם למאמן היה קשה לדבר. הסתכלנו אחד על השני והיינו בהלם. אחרי המשחק דיברתי עם המשפחה. לא הייתי יכול לפתוח את הווטסאפ. דיברתי עם דנה והמשפחה וגם חברים שהיו אצלי וראו ביחד את המשחק".
מה אתה שומע מהקבוצה בימים שלפני המלחמה?
"דיברנו עם המועדון. הם אמרו שהם יודעים מבכירים בצבא שלא יהיה כלום. פתאום קמתי, הייתי לבד בבית, חזרנו ממחנה אימונים. דנה גרה איתי, אבל היא עוד לא חזרה לקייב בגלל המתיחות. שמעתי פיצוצים. בהתחלה לא האמנתי. לא יודע כמה זה היה קרוב. לא היתה אזעקה, אין ממ"ד. פתחתי את הטלפון והטלוויזיה. שמעתי שיש פיצוצים באוקראינה. שואלים את המועדון והם אמרו 'אין מה לעשות'. כל הזרים התאגדו במלון של הקבוצה ואני לקחתי נהג ונסעתי לגבול. היתה ממש פאניקה בכל המדינה. לא הפסקתי לקבל שיחות מההורים ומדנה. כולם אמרו לי לקחת נהג ולעזוב את קייב. התקשרתי לחבר מקייב, הוא שלח לי נהג. כל קייב היתה פקוקה. ירדתי למטה וקניתי כל מה שאפשר היה בסופר, ארזתי מה שהייתי יכול לארוז במזוודה וחצי ובשבע בערב הוא הגיע לאסוף אותי ויצאנו לגבול. נסיעה של 5 שעות לקחה 17 שעות כי הוא נסע בנתיב ההפוך. נסענו נגד כיוון התנועה והנהג 'על 200'. אני לא רוצה להסתכל כי אני מת מפחד מהנסיעה. חשבתי ששעתיים ואני אעבור את הגבול ואקח מונית לוורשה. בדיעבד היו שם עשרות אלפי אנשים. מלא נשים עם ילדים, כי הגברים לא יכולים לעבור את הגבול. ואנחנו מדברים על פברואר, אפס מעלות, אתה קופא מקור. האוכל שלי התחיל להיגמר. כל היום חיכיתי שיגיע רכב ישראלי. בסוף התקשרו, נכנסתי לתוך הרכב ואמרתי 'שמע ישראל'. הורידו אותי בתחנת רכבת, כמו פליט. הביאו לי אוכל, מים סנדוויץ'. היה שלב שאמרתי שאם לא מגיע רכב ב-10 שעות הקרובות, אני לא יודע מה אני אעשה. אני בלי מים, אוכל, טלפון. קור אימים. אני פשוט אשן שם ויכולים לעשות לי מה שרוצים".
אתה מגיע לישראל ואין לך קבוצה
"התחלתי להתאמן בארץ ולשמור על כושר. היה חלון שנפתח לליגיונרים הרוסים והאוקראינים. היו לי שיחות עם הרבה קבוצות והחלטנו לחכות לקיץ כי ידענו שבקיץ יהיה לי את האופציה לחתום בפולהאם".
איך נראה יום שאתה נפצע בו כמו בפולהאם
"חוץ מהשבעה באוקטובר ואולי ביחד עם היום באוקראינה, זה היה היום הכי רע בחיים שלי. יום לפני היה לנו משחק מול ליברפול. הייתי מחליף ראשון, עשינו 2:2, משחק מצוין של הקבוצה. יום אחרי עשו משחק ידידות מול צ'לסי עם שחקנים שצריכים דקות. אחרי 6-7 דקות הרגשתי משהו בברך. קליק. ניסיתי להמשיך, הבנתי שאני לא יכול. כשהגעתי לדירה, הבנתי שממש כואב לי. אני אומר לעצמי 'איך זה קורה עכשיו?'. קמתי באותו לילה מכאבים, האיזור התנפח והבנתי שזה לא משהו קל. הגעת לאן שאתה רוצה ופתאום קורה משהו שנותן לך ברקס ל-4 חודשים ומחזיר אותך אחורה. הייתי אז בן 23, אז אתה יותר מכונס בעצמך. כשאני בדיכאון קטן מכדורגל, אני פחות מדבר ומתקשר. זה משפיע על הזוגיות כי דנה מרגישה שאני לא משתף אותה ואז היא פחות משתפת כי הוא חווה אותי".
אתה זוכר את הרגע שאתה מקבל טלפון מטוטנהאם?
"כן. פיני זהבי התקשר אליי ואמר לי. כשהגעתי לפולהאם, היה לי משהו לטוטנהאם. זה מועדון שאני יכול להגיע אליו. ממש רציתי להגיע לשם. אמרתי לפיני שאם המאמן רוצה אותי, שזה הכי חשוב, אני רוצה טוטנהאם. טסתי עם דנה לאיביזה וקיבלתי טלפון בלילה הראשון. 'המאמן רוצה אותך, שאני אתחיל לסגור את הדברים?'. ביקשתי לדבר עם המאמן. אני רוצה לדעת ולהבין שהמאמן רואה בי כשחקן משמעותי וחשוב. אני לא רוצה שרק המועדון ירצה אותי. יום למחרת המאמן אנג'ה פוסטקוגלו שלח לי הודעה. היתה לי שיחה מצויינת איתו של 7-8 דקות. הוא הכיר אותי טוב כי הוא אימן את ליאל עבדה בסלטיק".
אתה נפצע באוקטובר
"זה היה בברך השניה. פתחתי מעולה, היה לי מחנה אימונים מדהים. היינו במקום הראשון, שיחקתי. הרגשתי במקום הכי טוב שהייתי יכול להגיע אליו. הרגשתי את הטיק הזה. עשיתי MRI יום למחרת. נכנסתי לחדר של הרופא עם הפיזיותרפיסטים. הם אמרו לי לשבת והם אמרו לי ישר שזה אותו דבר, רק ברגל השניה. יום למחרת הייתי אצל המנתח. לקחתי את זה פחות קשה מאשר הפציעה בפולהאם. יש לי חוזה ל-5 עונות, אוהבים אותי ויחכו לי. ואז התחיל ה-7.10. אף אחד לא הבין מיד מה קורה".
איך אתה מעביר את הימים?
"סיוט, קשה מאוד. הייתי מגיע למתחם עם נהג. ובכלל לא עניינה אותי הרגל. הייתי מנסה לשים את הטלפון בצד ולהתרכז בשיקום. ברגע שאתה מגיע הביתה, אתה דבוק למסך. אתה מחכה לשמוע שאח שלי מורן בסדר. זה מה שעניין אותי בכל התקופה שאחרי. אח שלי היה בדרום ואז בעזה. והיו לי חברים שהיו בצפון ובעזה. זו היתה תקופה קשה. הייתי נרדם יחסית טוב כי בכל היום הייתה בסטרס מטורף. אני לא מכיר לחץ כזה. ההורים שלי גם היו בפחדים. אמא שלי ניסתה לשים משהו מאחורי הדלת כדי לא לראות אם מישהו מגיע במסדרון. כדי שהיא לא תקפוץ שמישהו עובר. כל שיחה מהם אתה מפחד שיגידו משהו".
במדי שחטאר. ימים לא פשוטים (Getty)
עברת ללידס והיתה לך עונה מעולה, מעלה אותם ליגה ולא נשאר
"מאוד התחברתי ללידס, זה מועדון שתמיד יהיה בליבי. במיוחד הקהל, שהוא מדהים. כשעליתי למשחק הראשון ושמעתי את הקהל של לידס, אמרתי לעצמי 'הגעתי למקום הנכון'. בסוף העונה רציתי להיות בטוטנהאם או לידס. יושבי הראש דיברו עליי, המחיר היה גבוה. לנו היתה שיחה עם טוטנהאם לפני ההגעה לאימונים, הם אמרו שהם רוצים שאני אשאר והמאמן אוהב אותי ואחרי שישה אימונים נפצעתי. ההתעניינות מלידס ירדה ובסוף החלון, כשחזרתי לשחק, המאמן שוב ראה אותי והיתה לי איתו שיחה כי היתה לי הצעה מקריסטל פאלאס. הוא אמר לי שהוא רוצה שאני אשאר. כבר השארנו הכל בלונדון ויום למחרת טסתי לנבחרת. נחתתי וקיבלתי שיחה מפיני. הוא היה עצבני ואומר שהיתה להם אפשרות להחתים חלוץ צרפתי, דניאל לוי דיבר איתו והם צריכים לפנות שחקן בסגל וזה כנראה אני. אמרתי לו 'יאללה, תסגור פאלאס. אני לא רוצה להיות במקום כזה'. היה מו"מ בין הקבוצות וכנראה היה שם דם רע והעסקה נפלה בשעות האחרונות. אני בנבחרת, הייתי גמור מהיום הזה. נגמר חלון ההעברות, אני לא רציתי להישאר בטוטנהאם. נעלבתי מהם. כשאתה מרגיש שדוחפים אותך החוצה, אתה לא רוצה להישאר במקום כזה".
ואז שעה לסיום החלון
"בסיום חלון ההעברות בספרד, ויאריאל הגיעו. שאלו אותי אם אני רוצה ואם כן, אין זמן לשום דבר. אמרתי להם 'תסגרו".
מתי אתה מבין שזו טעות?
"איך שהגעתי לשם. כשאתה מגיע מאנגליה והכל מסודר. כשאתה חותם, שולחים לך הודעה מאלף ואחת מקומות. האיש מדיה, המנהל קבוצה, הרופא... אתה כ"כ מוקף. בספרד אף אחד לא דיבר איתי, חוץ מהמאמן של דיבר אנגלית. מזל שלפיני היה ישראלי שעבד בספרד וסידר לי את הכל. אחרת אתה לבד. ומדובר במועדון שמשחק בליגת האלופות. ככה ההתנהלות".
מתי הבנת שחלק מהקהל לא אוהב אותך?
"בוויאריאל לא ההרגשתי עוינות. זה מקום מאוד קטן. שם לא היה אכפת להם. אבל בספרד, איך שחתמתי קיבלתי עשרות או מאות אלפי הודעות של שנאה. 'שתישרף', 'שתמות', דברים על אשתך. במשחק בסביליה עשיתי חימום מול האולטראס שלהם והם לא מפסיקים לקלל לשניה. הם שמו לי דגל פלסטין על הפנים, דגל ישראל מרוח בדם. אין להם שמץ של מושג מה אנחנו עוברים או מה באמת קורה. אם שואלים אותי, אני מסביר. אם לא באים בגישה רעה. בחדר ההלבשה היה מרוקאי והוא לא לחץ לי את היד. הוא לא היה בא לחבק אותי אחרי גולים. זה שלו. לא רציתי להישאר שם. מנטלית היה לי קשה שם מההתחלה. זה לא היה לי בשום קבוצה בעבר. בשבוע הראשון הייתי בחצי דיכאון. לא נהניתי באימונים, לא במסביב. פתאום היה את יום כיפור שלא שיחקתי מול יובנטוס. במשחק לאחר מכן מול ריאל לא קיבלתי דקה, שזה היה הזוי אחרי שכבשתי ובישלתי במשחקים הקודמים ואז הבנתי - המאמן לא סומך עליי".
ואז אתה עובר לפירנצה
"שם היה לי טוב. נהניתי מההתחלה. גם מהעיר וגם מהכדורגל. יש אופציה שאני אשאר שם".
באיזה גיל הבנת שיש לך יותר כסף ממה שאתה צריך כדי לחיות?
"בגיל 19. כשאתה מקבל את המשכורת, אתה מבין שאתה לא צריך את כל זה. בשחטאר הרווחתי סכומים שלא חלמתי שארוויח בגיל 19".
כשהגיע הכסף הגדול, מה הדבר הכי מטורף שהרשית לעצמך?
"בית, דירה. לא חשבתי שתהיה לי דירה בגיל 20. בגיל צעיר לא אמרתי לעצמי שאני רוצה להרוויח כסף כדי לנסוע במכוניות הכי טובות או כדי לקנות שעונים. זה לא דיבר אליי. דיבר אליי יותר לעזור למשפחה או בית שיהיה לי כיף ונוח בו וחיים טובים ומסעדות שאני רוצה".
איך אתה עוזר למשפחה
"אני לא מכלכל את ההורים שלי ולא את האחים. הם גם מרוויחים כסף והם גם עובדים. הם לא היו רוצים לעזוב את העבודה ושאני אשלם עליהם. אני כן עוזר להם בדברים מסוימים. למשל במשכנתא. לשלם על טיסות, חופשות. דברים שאני והם נרגיש בנוח. ההורים שלי לא דורשים הרבה".
מתי הרגשת קנאה כלפיך?
"אתה תמיד מרגיש קנאה. כשאתה ילד, מסתכלים עליך מבחוץ ויש ילדים שמקנאים. כשאתה גדל, בקבוצה שאתה משחק ובכסף שאתה מרוויח. זה לגיטימי. אני לא מתרגש מזה. כל אחד היה רוצה להרוויח יותר או לשחק במקום גדול יותר. אני לא מקנא, אבל כמובן שהייתי רוצה לשחק בקבוצה יותר גדולה ולהרוויח יותר. הכי חשוב שיהיה מסביבך את האנשים הנכונים שירצו בהצלחתך ויהיו כנים איתך. כל החברים הכי טובים שלי, הם איתי מגיל 17".
יש לך חברים בכדורגל?
"יש לי, אבל הם לא הכי טובים. גם כי עזבתי את הארץ בגיל צעיר, גם כי בכדורגל קשה לייצר חברים לאורך זמן. כל אחד רוצה להיות הכי טוב, הכי חזק, להרוויח הכי הרבה, לשחק בקבוצה הכי גדולה".
במדי הנבחרת. החלום הגדול (אלן שיבר)
מה המחיר שאתה משלם כדי להיות מנור סולומון
"אתה לא בנאדם פרטי יותר. בארץ או בפירנצה, אתה צריך להסתתר. גם בלידס. בלונדון יותר קל. בכל מקום מסתכלים עליך. למדתי להיות אני רק עם הכי קרובים בחדרים סגורים. כי אם לא, אתה לא יכול. כל הזמן יש עליך עיניים".
באיזה ליגה אתה הכי רוצה לשחק?
"יש לי עניין לא פתור עם הפרמיירליג. גם אם לא אהיה שם, זה בסדר".
טוטנהאם זה עדיין חלום?
"עברתי איתם הרבה דברים שביאסו אותי. מצד שני, אנשים משתנים. דניאל לוי, שלא הסכים עם פאלאס, עזב יום אחרי. עדיין מדגדג לי שלא היתה לי הזדמנות להצליח בטוטנהאם כי אני בטוח שהייתי יכול לעשות את זה".
מה החלום הכי גדול שלך?
"לקחת את נבחרת ישראל לטורניר גדול".
אם היית פוגש את סולומון הילד, מה היית אומר לו?
"תמשיך בדרך שלך, תתרכז רק בכדורגל, שלא יעניין אותך שום דבר ותאמין בעצמך. אתה תגשים את החלומות".