אשליה מתוקה: דילמת האוהד והשייח' הסעודי

אחרי שנים של התבוססות בבינוניות ואף למטה מכך, הקהל של ניוקאסל זכה לזיק של תקווה. הספורט והכדורגל שם בשביל זה, גם אם המחיר הוא תמיכה במועדון עם בעלים בעייתי. דעה

אבישי סלע
א א א א ( שנה גודל )
תחילת כתבה

לאהוד או לא לאהוד? זאת השאלה.

14 בספטמבר, 2008. שעת ערב מוקדמת באצטדיון טדי שבירושלים. המחזה שאתאר עכשיו סוריאליסטי, אבל המוח שלי יכול להישבע שהוא אכן התרחש: אלה היו דקות ספורות לפני שריקת הפתיחה למשחק בין בית"ר ירושלים למכבי תל אביב. במרכז המגרש עמד יהודי מבוגר בשם ארקדי גאידמק ונופף דקות ארוכות לקהל ביציעים. הקהל, בתגובה, שאג ומחא לו כפיים, תוך שירה קצובה של "ארקדי ארקדי ארקדי, אוי אוי אוי..." (בחירת לחן, לא מקרית כמובן: "משיח, משיח", הלהיט של מרדכי בן דוד מתחילת שנות התשעים).

כמאמר השיר של יהונתן גפן - "גם אני עומד שם ומוחא כפיים, כי גם אני בקהל". יציע צפוני, בשורות התחתונות. עומד ומריע כמו כולם, לדמות בעייתית ממילא. שלא תחשבו שלא ידענו מיהו גאידמק, גם לא ניסינו להתעלם. במקרה שלו, כל הסימנים הבעייתיים היו מונחים על השולחן, לא סמויים כי אם גלויים לעיני כל. אפילו בעניין היחס לבית"ר ולמורשת שלה, גאידמק אותת בדיוק איך זה הולך להיגמר: כך הוא התייחס לשני סמלים אדירים של המועדון, אלי אוחנה ויוסי מזרחי, כאשר בעט אותם מהמועדון בקלילות ובשחצנות.

אבל זו, בדיוק, הדילמה שעומדת עכשיו בפני האוהדים של ניוקאסל. הקבוצה שלהם הולכת לקבל שדרוג מקצועי כמו שהם לא חלמו עליו: ממועדון אפור שנאבק על חייו בפרמייר ליג ורחוק שנות אור מתחרותיות, ייתכן מאוד שבקרוב ההצלחה תיפול על ה"טונז" מהשמיים - שמות גדולים, שערים מרהיבים, נצחונות בלתי נשכחים, וסוף סוף הישגים. אליפות, הרי, המועדון לא ראה מאז 1927. בגביע הוא זכה בפעם האחרונה בשנת 1955. יותר מדי שנים חוו שם כאבים, אכזבות וכשלונות - כדי לתת להזדמנות הזו לחמוק.

החגיגות בסט. ג'יימס פארק. אי אפשר לשפוט (GETTY)
החגיגות בסט. ג'יימס פארק. אי אפשר לשפוט (GETTY)

מה עושים כשהקבוצה שאתה אוהב כל חייך, מוחזקת ע"י אדם שאתה לא אוהב? אדם בעייתי, מורכב, עם היסטוריה שלא רק מטילה עליו צל מוסרי - אלא אולי גם הופכת את שעון החול הפרקטי של המועדון ממש. אבל בצד השני, עומד הרצון החייתי, האנושי, הכל כך ברור - סוף סוף לנצח. או במילים אחרות: מה היית מוכן לעשות בשביל אליפות?

את המאמר שכתב אלן שירר ל"אתלטיק", שחקן לשעבר ואוהד שרוף של ניוקאסל בהווה, הוא חתם: "אני רוצה שהמועדון שלי ייצג את העיר והאיזור, ולא רק משטר אותוריטני ומרוחק... אבל נראה לי שהדרך להשיג את החלק הראשון, עוברת דרך החלק השני". וזו, הרי, התקווה של כל אוהד שטייקון רוכש את הקבוצה שלו - שהיא תצליח להשיג את הטוב בלי הרע, שהיא תצליח לשגשג ולפרוח בלי לספוג גם מההשלכות של לחיות תחת שלטון של מפר זכויות אדם, או איש מושחת.

אבל לכל דבר יש מחיר בחיים. לא תמיד המחיר הזה מתגלם ממשית, אבל בהרבה מקרים הוא מופיע בדרכים עקיפות. לפעמים הזכרונות הטובים ביותר גובים תמורה, שאותה לא רואים בשלב הראשון. בשלב הראשון רואים את ההצלחה, את האושר המיידי, את חתיכות הקונפטי שעפות לך על הראש אחרי שהונפה הצלחת (או הגביע). אבל המחיר הזה בא, בדרך כלל. מהצל הכבד קשה להתחמק לאורך זמן. את גאידמק, למשל, הוא הפיל בצורה כואבת עם ההתרסקות בבחירות ופרשת הצ'צ'נים. מה שבא בקלות, באותה הקלות ייעלם.

אז איך פותרים את הדילמה? אני בגישה שאומרת שאי אפשר, וגם לא צריך, לשפוט אוהדים. מה גם שאם אנחנו רוצים למדוד את הכדורגל ע"פ סטנדרטים מוסריים, הרי שגם האוליגרכים שקנו את הקבוצות הגדולות בתחילת שנות האלפיים, או הקטארים שמימנו לברצלונה את החולצות ולריאל מדריד את שיפוץ האצטדיון, לא נעלים משמעותית על מוחמד בין סלמן, הנסיך הסעודי שעומד מאחורי הקבוצה שקנתה את ניוקאסל. מאחורי כל כסף גדול שמושקע בקבוצות יש אינטרס כלשהו, ובדרך כלל - הוא לא אינטרס חיובי. כולנו חלק מהמשחק הזה, לפעמים גם בלי לדעת.

אוהדי ניוקאסל חוגגים. קיבלו זיק של תקווה (GETTY)
אוהדי ניוקאסל חוגגים. קיבלו זיק של תקווה (GETTY)

והשאלה האם ניוקאסל תצליח להחזיק מעמד עם המודל הכלכלי הזה, או להגשים אותו כפי שהיא מדמיינת מאז המועדון נרכש אתמול (נכון לשעת כתיבת שורות אלה), היא גם השאלה - האם היא תצליח, מתוך כל האינטרסים שבצדדים, לעשות טוב. לבנות מתוך המקומות הבעייתיים, משהו שיספק אור לקהילה שלמה, למועדון שהיה שנים ארוכות בחושך. למצוא אהבה במקום חסר תקווה.

המשחק ההוא, בספטמבר 2008, נגמר עם הפנדל המוחמץ של שמעון גרשון ועם המשפט (שהפך לסטייטמנט) "פוצ'ימוי גרשון". אחרי חודשיים, גאידמק הובס בבחירות לראשות העיר והחל לסמן את דרכו החוצה. מאז, בית"ר ירושלים חישבה את קיצה לאחור. אחרי גאידמק הגיע טביב, ואחרי טביב - חוגג. ובכל זאת, למרות כל הנזק העצום שהוא הביא עימו - אף אחד לא באמת יוכל לקחת את הימים הגדולים שתקופת גאידמק הביאה איתה. הגביע המרגש ב-2008 או האליפות שראיתי מול עיניי שבוע אחר כך בטדי.

כדורגל הוא משחק של אשליות. לא רק אולד טראפורד, כל מגרש הוא סוג של "תיאטרון חלומות" - מקום שאליו הולכים כדי לחוות מציאות שונה מזו שאתה תיתקל בה כמה מטרים אחורה, מחוץ לגבולות האצטדיון. ועכשיו, נשאר רק שהאשליה תהיה מתוקה ככל האפשר.

בעלי מנצ'סטר סיטי, השייח' מנסור. כבר לא העשיר בפרמייר ליג (GETTY)
בעלי מנצ'סטר סיטי, השייח' מנסור. כבר לא העשיר בפרמייר ליג (GETTY)