כאן כבר לא בונים: ליברפול תסתדר בלי רכש

הקבוצות הגדולות באירופה נבנות מדי קיץ כשמטרה אחת עיקרית עומדת לנגד עיניהן - זכייה בליגת האלופות. זאת הכמיהה הגדולה של יובנטוס, היעד האולטימטיבי עבורו פאריס סן ז'רמן מוכנה לשפוך סכומים שטרם נראו בענף, התואר שכדי להשיג אותו סביר להניח שמנצ'סטר סיטי ופפ גווארדיולה היו סוחרים בשתי האליפויות האחרונות שלהם מבלי לחשוב. ואחרי שזה יקרה, מה הלאה? איך מחזקים קבוצה שהגיעה לשיא בקיץ שלאחר מכן? בכוונה או שלא בכוונה, ליברפול ויורגן קלופ היו צריכים לענות על השאלה הזאת בקיץ הנוכחי.

היא עשתה את הבלתי ייאמן בליגת האלופות עם הקאמבק המשוגע מול ברצלונה והזכייה השישית בתולדותיה, וזה לא מנע מהמייטי רדס גם לרוץ חזק בצמרת הפרמייר ליג, כשרק עונה מופרעת של מנצ'סטר סיטי מנעה מהם אליפות ראשונה אחרי 29 שנים. גם הפעם, כמו בכל שנה, עם או בלי קשר למצב הסגל, האדומים בטוחים שזו תהיה העונה שלהם. העונה בה ישיגו את מטרת העל הפרטית שלהם. כל כך בטוחים שהם אפילו לא עבדו בקיץ על מנת לחזק את הסגל.

מנצ'סטר סיטי שפכה 74 מיליון ליש"ט על רודרי והוסיפה 60 מיליון כדי להביא עוד מגן ימני - ז'ואאו קנסלו. מנצ'סטר יונייטד פתחה את הארנק בשביל ארון ואן ביסאקה והפכה את הארי מגווייר לשחקן ההגנה היקר בהיסטוריה. אפילו ארסנל וטוטנהאם התחמשו כדי לתת קונטרה במאבק על הטופ-4. ליברפול צפתה בכל יריבותיה מהצד בידיים שלובות, צירפה בלם בן 17 (ספ ואן דן ברג), קשר בן 16 (הארווי אליוט) ושוער מחליף מווסטהאם בהעברה חופשית (אדריאן) - לא בדיוק הרכש שאמור לעשות את ההבדל.

בקיץ הזה, יורגן קלופ חווה היטב את נחת זרועה של התקשורת האנגלית שהרימה גבה בכל יום שעבר על ליברפול ללא רכש. השאלות בנוגע לכך הלמו בו פעם אחר פעם, הפסד במשחק הכנה אחר הפסד במשחק הכנה. הלמו חזק כל כך עד שרגע לפני פתיחת העונה ענה בחוסר סבלנות שממש לא מאפיינת אותו: "אני לא אצרף שחקנים רק בשביל שאגיד שהבאתי. אנחנו בליברפול לא מתנהלים כך, אם אתם מחפשים יותר ריגוש - לכו לאברטון!"

אבל כשחושבים על זה לעומק, האם ליברפול באמת הייתה צריכה להיות פעילה יותר בחלון הקיץ? מה הייתה צריכה להיות המטרה שלה? על פניו, נראה שיש לה ב-11 כל מה שהיא צריכה: אחד מהשוערים הטובים בעולם (ויש שיגידו הטוב בעולם), שחזר למלווד אחרי זכייה בקופה אמריקה עם ספיגה אחת בלבד (גם היא בפנדל); מרכז הגנה עוצמתי שכולל את וירג'יל ואן דייק, המתחרה על כדור הזהב, ותחרות בין ג'ו גומז, ג'ואל מאטיפ ודיאן לוברן; שני מגנים תזזיתיים עם ראיית משחק בלתי רגיל והדובדבן שבקצפת: שלישיה קדמית שהפכה לאימת ההגנות באנגליה ובאירופה כולה.

אז נכון, בקישור של ליברפול חסר שחקן יצירתי שייצר יותר מצבים ולא יחשוש לבעוט מרחוק - כזה שהייתה זקוקה לו בעונה שעברה. אבל כשמסתכלים על השוק והשמות שנזרקו, אפשר אולי להבין מדוע היא ויתרה על התענוג. שחקן כמו פאולו דיבאלה, שהוזכר כמועמד להגיע לאלופת אירופה עוד הרבה לפני ששמו קושר לטוטנהאם או מנצ'סטר יונייטד, פשוט לא מתאים למשחק הלחץ של קלופ, והוא לא שש להיפרד מ-70 מיליון יורו רק כדי להביא כוכב נוצץ שימכור חולצות. זה פשוט לא הסגנון שלו.

מה עם פיליפה קוטיניו אתם שואלים? ובכן, מדובר בשחקן שבסופו של יום עזב את ליברפול רק לפני שנה וחצי על מנת להגשים את החלום של רוב הברזילאים, אך הבין שהוא רחוק מלהיות נוצץ. הוא היה אחת מנקודות האור בימים החשוכים של ליברפול, מה שלא מנע ממנו לעשות כל שביכולתו על מנת לעזוב אותה כולל להתלונן על פציעה מפוקפקת ולהפעיל לחצים על ההנהלה שתשחרר אותו. גם אם המרסיסיידרס היו מוכנים לשכוח ולסלוח, לא בטוח בכלל שהוא היה שחקן הרכב קבוע. אז האם שווה לשפוך סכומי עתק על רכישה או שכר בשביל האיחוד המרגש? קשה להגיד שכן.

כמובן שהקיץ שעברה היה רחוק מלהיות אידאלי, אבל לליברפול יש סגל מספיק עמוק כדי לרוץ לפחות בשתי המסגרות העיקריות: ליגת האלופות והפרמייר ליג. שרדאן שאקירי ודיבוק אוריגי אמורים להיות הכוח ההתקפי שיעלה מהספסל ויעשה את ההבדל, ממש כמו בעונה שעברה, ואליהם יצטרף ראיין ברוסטר הצעיר שהרשים בהכנה ויהיה חלק מהסגל הבוגר. ג'ורדן הנדרסון, פאביניו, נאבי קייטה, אדם ללאנה, ג'ורג'יניו ויינאלדום וג'יימס מילנר ייתנו לקלופ שלל אופציות בקישור בהתאם למשחק נתון.

ואי אפשר לשכוח את ה"רכש" המשמעותי ביותר של ליברפול הקיץ - אלכס אוקסלייד צ'מברליין. הקשר האנגלי, שחזר מהפציעה הקשה שעבר בחצי גמר ליגת האלופות 2017/18 מול רומא, יוסיף צבע לקישור ויוכל לשמש כגיבוי לאגפים במקרה שמוחמד סלאח או סדיו מאנה יהיו פצועים או עייפים. כבר במגן הקהילה הוא קיבל 11 דקות מקלופ והראה שהוא עדיין חד.

ואולי, יכול להיות שבשנים האחרונות ליברפול הרגילה את האוהד הממוצע שבכל קיץ היא נבנית מחדש. ב-2014 היא יצאה למסע רכש שאמור היה לפצות על עזיבת לואיס סוארס וכלל את מריו באלוטלי, ריקי למברט ושלל שחקנים שלקחו אותה למטה. שנה לאחר מכן היא ניסתה לפצות על כך עם 43 מיליון ליש"ט שהלכו לחשבון הבנק של אסטון וילה תמורת כריסטיאן בנטקה, מה שהסתיים בסוף בפיטוריו של ברנדן רוג'רס באוקטובר.

קלופ הגיע והרכישות הפכו לממוקדות יותר. כל שחקן הגיע במיוחד לבקשתו של המנג'ר, לכל רכש הייתה מטרה, כל שחקן שהגיע או עזב עשה זאת כי זאת השיטה שלו. כי ככה הופכים אוהדים מספקנים למאמינים. את רוברטו פירמינו הוא הפך מקשר התקפי לחלוץ שעושה הגנה יותר מבלם, בקיץ 2016 הוא צירף אליו את סדיו מאנה בשמאל, בקיץ 2017 הוא הוסיף אליהם את מוחמד סלאח בימין. שלישיה קדמית אימתנית שנבנתה שלב אחר שלב. חתיכה אחר חתיכה.

וזה הסתיים בתואר ועוד בחתיכת תואר - ליגת האלופות. הבניה המדויקת של קלופ השתלמה ובענק עד שפשוט נראה שאין עוד מה לחזק. אם הייתם צריכים להוציא שחקן אחד מבין ה-11 הקבועים של קלופ לטובת אחד מהשחקנים שחיפשו לעצמם קבוצה חדשה בקיץ, את מי הייתם מוציאים? הגרמני בנה יחידה אחת אפקטיבית שכל שינוי בה עלול להיות מעבר למיותר - אולי אפילו הרסני.

ואם יהיו פציעות? הרי ליברפול לא תוכל לרוץ לאורך זמן ללא מוחמד סלאח, רוברטו פירמינו או סדיו מאנה - טוענים הספקנים, אבל שוכחים בו בזמן שבשלבים המכריעים של העונה הם אכן לא לקחו חלק במספר משחקים וזה לא השפיע בצורה משמעותית. המצרי ופירמינו לא היו על הדשא באנפילד באותו ערב קסום מול ברצלונה, ואוריגי, יחד עם ויינאלדום, השכיח אותם לחלוטין. גם בחלק האחורי האדומים סבלו מפציעות, אבל ידעו להתמודד עם כך בלי יותר מדי בעיות בדרך.

אז הנה ליברפול וקלופ עומדים ערב פתיחת הליגה האנגלית, מסתכלים אחורה בגאווה ועם הפנים קדימה אל עבר מסע חדש כשמטרה אחת לנגד עיניהם. בניגוד ליובנטוס, סיטי או פ.ס.ז' לא מדובר בליגת האלופות, אלא באליפות המתוקה, חגיגות מסוג אחר שלא היו במרסיסייד כבר שלושה עשורים. האם הבצורת בת 30 השנים סוף כל סוף תסתיים? לא בטוח בכלל, אבל מה שבטוח זה שהיא תעשה הכל כדי לעשות זאת. עם או בלי שחקני רכש.