הסוציאליסט: ביליץ' הבינגו הגדול בווסטהאם

סלאבן ביליץ' הוא סוציאליסט מוצהר. קשה לדמיין אותו נעתר להצעה לאמן את צ'לסי או את מנצ'סטר סיטי, או כל מעוז אחר של קפיטליזם חזירי על מפת הכדורגל העולמי. סלאבן ביליץ' הוא אמנם לא פוליטיקאי, אבל הוא איש עקרונות. אולי אחרון אנשי המצפון הכלכלי-חברתי בין מנג'רים הצונחים בחדווה לבור הבשר של טייקונים אנוכיים, תאבי ממון, תהילה. "אם אתה יודע לחלוק עם אחרים את מה שבבעלותך, אתה חי חיים של כבוד ואושר. אני סוציאליסט טהור. אני יודע שאינני יכול להציל את העולם לבד, אבל אם יש מאבק נגד חוסר צדק, אני מעדיף תמיד להיות בחזית. זו גם הפילוסופיה של הכדורגל שלי: כוח להמונים. אין כאן עשיר ועני. אין מעמדות. כולם אותו הדבר וכולם למען כולם. אני בפירוש מתאמץ לבנות קבוצה סוציאליסטית".

מן הסתם, הציטוט הנ"ל של ביליץ' יישאר ללא מתחרים. לא תשמעו אפילו קורטוב ממנו מפי ז'וזה מוריניו, מנואל פלגריני ואפילו סר אלכס פרגוסון וארסן ונגר. מה להם ולסוציאליזם, מה להם ולשוויון. הם תרים אחרי ניצחון ותו לא. וכל הדרכים כשרות. קחו מהם את תאוות הבצע, את הכסף הגדול, והם ירימו גבה ויניפו רגליים כדי לברוח הכי רחוק שאפשר. קשה להאמין שמי מהם ומחברי אצולת מאמני הכדורגל  שלהם, היה נענה להזמנה לאמן את ווסטהאם יונייטד.

אבל עבור ביליץ' זו היתה כפפה ליד. הקרואטי בן ה-47 הרי מרגיש במזרח לונדון כדג בים. לא רק בגלל הסביבה התרבותית והעובדה שזו תהיה משימה לא פשוטה כלל לאתר ביציעי אפטון פארק אנשים שלא מצביעים מסורתית ללייבור או לכל מה שאיננו שמרני, אלא גם משום שביליץ' גם שב למקום אותו אהב. כמעט 20 שנה חלפו מאז הגיע ביליץ' השחקן לאצטדיון ע"ש אן בולין ב-1996 תמורת 1.5 מיליון פאונד (חה, חה, אז זה היה מחיר השיא ששילמה ווסטהאם עבור זר), ושיחק במדיה שנה וחצי, 48 משחקים, כבש ארבעה שערים, וסייע לה לשרוד בפרמיירליג לפני שאברטון שלפה צ'ק ע"ס 5 מיליון ורכשה את שירותיו.

ביליץ' הכדורגלן היה מגן. גם זה טבעי למי שנחוש להגן על זכויות האדם באשר הוא. בגודיסון פארק הוא למעשה סיים את הקריירה המעשית (חזר להיידוק ספליט מכורתו ב-2000 לעוד תשעה משחקים בלבד), וזרע את זרעי המעבר לאימון. אבל עוד לפני כן, מצא המנג'ר המיוחד ויוצא הדופן הזה זמן לשתי אהבות גדולות שלו: המוזיקה והלימודים. הוא בעל תואר ב.א במשפטים, וחבר בלהקת הרוק הקרואטית RAWBAU, עימה הופיע וניגן באולמות ומועדונים, ואיתה זינק לא אחת גם למצעדי הפזמונים בארצו. המוזיקה נטועה ומשמעותית בביליץ' ובתפיסתו, עד לרמה שהוא משתמש בה באימונים, משוכנע שיש לה השפעה חיובית על קצב, אנרגיה, מצב רוח ומימוש פוטנציאל, ומעודד את שחקניו להקשיב לה בכל הזדמנות.

אבל כל המילים היפות הללו והמנגינה הנעימה המלווה אותן (תבחרו לכם כאוות נפשכם) לא היו נכתבות ומולחנות על ולמען השחקן והמנג'ר הגבוה (1.90 מ') שנולד בספליט כשהיא עוד היתה ביוגוסלביה, אלמלא כמובן הוא פתח את עונת הבכורה שלו כמנג'ר באנגליה, במה שניתן לכנות ROCK AROUND THE CLOCK. בחלומותיהם הוורודים ביותר לא יכלו אוהדי ווסטהאם לקוות שהפטישים שלהם ייצאו מבית הסוהר האפל של סם אלרדייס ויעשו את הסוויץ' בצעדי ריקוד הרמוניים ומסעירים שכאלו.

אחרי שסבלו קשות מהאידיאולוגיה המשמימה של הדוד סם, מנג'ר האנגלי הקודם, שאולי השאיר אותם בליגה אבל גרם לנחירות (ונחירות בוז) באפטון פארק, אחרי אברם גרנט שהוריד אותם ליגה, וג'נפרנקו זולה האיטלקי שנתוני ההצלחה שלו היו הנמוכים ביותר בכל תולדות המועדון - אחרי כל אלה לפתע מוצאת ווסטהאם יונייטד בסוף אוקטובר במקום המוביל לליגת האלופות ואחרי נצחונות על ארסנל, מנצ'סטר סיטי וליברפול בחוץ וצ'לסי אתמול בבית. אל תאשימו את מנצ'סטר יונייטד אם היא שמחה על לוח המשחקים שבינתיים (עד 5.12) מונע ממנה מפגש עם הפטישים.

ווסטהאם לא זכתה מעולם באליפות אנגליה. המקום השלישי (1986) הוא ההישג הגדול ביותר שלה בליגה הבכירה. היא לא רגילה לאוויר פסגות. היא כן רגילה לכדורגל סוחף, לדגש על טכניקה ובידור. לפעמים הניסיון להמשיך ולדגול בסטייל הזה הביא אותה אל עברי פי פחת. לכן היו מאמנים כמו אלרדייס שלמען התוצאה והמשימה (הישרדות או מקום נוח באמצע) הנחילו את הסגנון היעיל. עבור אוהדי ווסטהאם זה היה מגעיל. הם מעדיפים למות יפה מאשר לחיות מכוער.

והמגן ביליץ' הוא בינתיים לא רק אופה אלא גם יפה. ווסטהאם שלו היא לא סתם דיירת צמרת, אלא שרק מנצ'סטר סיטי כבשה יותר ממנה.  וזו רק הכריכה של הספר החדש הנכתב בימים אלו. בתוכו כבר תמצאו כאמור פנינים וגם כמה פרקים חסרי תקדים: בראשון שבהם, משחק הפתיחה של 2015/2016, היא ניצחה באמירויות 0:2.  בשני היא סיימה בצורת בת 52 שנים ללא ניצחון באנפילד, ועשתה זאת תוך תצוגה מלהיבה, 0:3 על ליברפול. בשלישי היא שבה ממנצ'סטר עם  1:2 היסטורי (לראשונה בפרמיירליג) על סיטי. ועכשיו גם האלופה הניפה דגל לבן ,כמו הפנים של המנג'ר שלה, באפטון פארק. וכל זה בפחות משלושה חודשים, ומהמקום ה-12 אשתקד עד ל-3 כרגע. וואו. וואו. וואו.     

ומה עשה ביליץ' בקיץ האחרון על מנת לחולל שינוי שכזה בסולם ווסטהאם? האמת, לא הרבה מדי. שימוש נאות בתפריט הקודם בתוספת פגז קומפוט אחד, דימיטרי פאייט ממארסיי, תבלין לא מזוהה (באירופה) מארגנטינה, הקשר ההתקפי בן ה-22 מנואל לאנזיני מריבר פלייט (אחרי עונה באל ג'זירה), פדרו אוביאנג (קשר אחורי), הסכו"ם הספרדי מסמפדוריה, ובעמדת הקפה ומאפה הבלם האיטלקי אנג'לו אוגבונה, שירד מנכסיו ובקושי קיבל צ'אנס ביובה. וכמה עלתה לו הסעודה הזו? 30 מיליון יורו, או אפילו רק 22 אם מקזזים את ההכנסה ממכירת סטיוארט דאונינג. אפילו בסיילים של הכריסמס אין מציאות ומחירים כאלה. הסוציאליסט הקרואטי לא מוכן להצטרף לתחרות שליפת ההמחאות השמנות (ובווסטהאם, למעשה, גם לא ממש יכול כך שמצא מין את מינו).

אבל כאמור, אצל ביליץ' זה לא המי כי אם המה והאיך. אם בגרין סטריט ידעו מראש שהעונה הזו של ווסטהאם היא נתיב המוביל לציון דרך - בשנה הבאה היא תעזוב את אפטון פארק אחרי 111 (!) שנים, ותעבור למשכנה החדש, האצטדיון האולימפי במזרח לונדון – הרי שגם האוהדים האופטימיים ביותר לא חלמו שמשק הכנפיים ההיסטורי עוד יישמע בחוצות אפטון פארק לפני חנוכת הבית החדש. כרגע הם לא יכולים להפסיק להקשיב לו.