סטיבן ג'רארד סיים הקיץ קריירה ענפה במדי ליברפול, אליה השתייך מאז היה בן 9. הקשר הוותיק אמנם נמצא בימים אלה בלוס אנג'לס עם הגלאקסי המקומית, אך בכל זאת מעורר עניין רב באנגליה. הסיבה: קטעים מספרו האוטוביוגרפי "סטיבן ג'רארד: הסיפור שלי" מתפרסמים בממלכה ושופכים אור על כמה מרגעי המפתח לאורך הקריירה של האנגלי.
לצערו של סטיבי ג'י אחד הרגעים הזכורים שלו היה אותה החלקה מפורסמת בהפסד 2:0 לצ'לסי ב-2013/14 - הפסד שנחשב לאחד הגורמים העיקריים לכך שליברפול לא זכתה באליפות ראשונה מזה שני עשורים. ג'רארד חשף את התחושות: "ישבתי במושב האחורי של הרכב והרגשתי את הדמעות מתחילות לזלוג. לא בכיתי שנים, אבל בדרך חזרה הביתה לא יכולתי להפסיק. הדמעות פשוט המשיכו. זה הרג אותי".
"הרגשתי כאילו איבדתי מישהו מהמשפחה שלי", הוסיף על אותו רגע טראומתי, "במגרש האוהדים שרו את "לעולם לא תצעדי לבד" אבל במכונית הרגשתי מבודד. באותם רגעים זה נראה כאילו איבדתי את התקווה. נראה היה שאני בדרך להשגחה מפני התאבדות".
רגע נוסף שזכה לכותרות היה הפגיעה באנדר הררה, שזיכתה את הקשר בכרטיס אדום מול מנצ'סטר יונייטד תוך 38 שניות בלבד. ג'רארד גילה מה גרם לכך: "בבוקר המשחק הרגשתי כמו חיה בכלוב. בזמן החימום אוהדי יונייטד כבר שרו את השיר המועדף עליהם 'סטיב ג'רארד גרארד, הוא החליק על התחת, הוא נתן את זה לדמבה בה, סטיב ג'רארד ג'רארד". על התיקול הזכור אמר: ""לא יכולתי לעצור את עצמי. מבלי לחשוב דרכתי עם רגלי השמאלית על הררה. הרגשתי את הפקקים ננעצים בבשר, מעל הקרסול. זה היה חייב לכאוב לו".
כמו כן סיפר גם על היריבות הגדולה עם השדים האדומים: "לימדו אותי לתעב את מנצ'סטר יונייטד. זה הוחדר למוחות שלנו וללבבות שלנו. זה משהו שמקועקע בראשו של כל אוהד ליברפול. מעולם לא אהבנו אחד את השני, כמועדונים, כערים. עם הזמן האיבה רק הפכה לעמוקה יותר".
בספר גם נחשפו תחושות חדשות שמלמדות כי בסיטוציה אחרת יתכן וג'רארד לא היה עוזב את אנפילד: "הופתעתי שלא הוצע לי תפקיד, אולי זה יקרה יום אחד. הייתי נשאר שחקן סגל אם היתה ניתנת לי ההזדמנות ללמוד על ניהול או אימון. עזבתי כאשר כל הדלתות פתוחות, אבל כן, הייתי יכול להישאר אם דברים היו מתנהלים אחר".