התקשורת באנגליה לא מרפה מפאולו די קאניו הגזען, ובצדק

בשבוע שעבר כתבתי על מצב המאמנים המידרדר באנגליה וקצב החלפתם ההולך וגובר. מרטין אוניל, מאמן סנדרלנד היוצא, היה הדוגמה התורנית למאמן נהדר ומסור שפוטר 7 מחזורים לסיום העונה. אלא שאת הסערה האמיתית חולל מחליפו. מינויו של פאולו די קאניו גרם להרמות גבה רבות בממלכה. לאיטלקי רקורד אימון של 20 חודשים בלבד בסווינדון, ולמרות שהעלה אותה מהליגה הרביעית לשלישית ועזב כאשר היא בעמדת עליה לליגת המשנה, יכולתו לאמן ברמות הגבוהות ביותר מוטלת בספק. אך לא זה מה שעורר את המתנגדים. המינוי יצר כותרות רבות שאינן קשורות לכדורגל בעקבות דעותיו הפאשיסטיות.

חוסר הסובלנות של הפאשיזם והגזענות שהצטרפה אליו ניתרו ככדורים חוזרים לחיקו של די קאניו. לפחות ברמת ההצהרה הציבורית. אם בתחילה היה זה רק שר החוץ לשעבר דייויד מיליבנד, פוליטיקאי יהודי ממפלגת הלייבור שהתפטר במחאה מתפקידו בהנהלת סנדרלנד, גם התקשורת האנגלית השתלחה במינוי ובממונה.

די קאניו ידוע כמשוגע לא קטן ואחד שלא סופר אף אחד על המגרש ומחוצה לו. כאלה יש רבים בענף, אבל לא עם ארסנל המחוות הידוע לשמצה שלו. זכורה במיוחד תופעת מועל היד שבה השתמש כדי לחגוג את שעריו, אך נראה שהג'וב על הבמה המרכזית באי הבריטי קצת ריכך אותו והוא כבר מנסה לשנות דפוס כלפי חוץ.

"אני פאשיסט, לא גזען", הודיע בגאון לאחר ההתנפלות הראשונית של התקשורת עליו. בראיון הבא כבר חזר בו גם מהאמירה האמיצה לכאורה והמטופשת למעשה. "אני לא גזען ולא תומך באידיאולוגיה הפאשיסטית", נרתע, כמי שהבין את טעותו.

התקשורת האנגלית הושמצה רבות בעבר, ועוד תושמץ במקרים רבים אחרים, אבל בטיפול בגזענות היא עושה עבודה לא רעה. המתקפה המאסיבית על די קאניו גרמה לו להבין שאין מקום לדעות ולהתבטאויות כגון אלה בממלכה. לפחות לא במרחב הציבורי. כלפי פנים, לצערנו, כולם יודעים שהוא לא לבד. סיפורים על גילויי הומופוביה אצל אוהדי ברייטון מצמרת ליגת המשנה, מצלמה נסתרת שתיעדה קריאות גזעניות קשות מצד אוהדי מילוול וגם גילויי אנטישמיות מצמררים של אוהדי ווסטהאם כלפי אלה של טוטנהאם בתחילת העונה זכורים היטב. אך הדבר החשוב הוא שכל המקרים הללו תועדו וחלק מהמעורבים שנתפסו בשעת מעשה הורחקו מהמגרשים לכל החיים, וזה המסר החשוב ביותר של הפרמייר-ליג.

גזענות יש בכל מקום בעולם, קיצוניים מצויים בשולי כל חברה, אך דרך הטיפול בהם והוקעתם החד-משמעית מהזרם המרכזי היא ההצלחה הגדולה בניסיון למנוע הישנות של מעשים בעלי אופי גזעני בכל מקום, ובכדורגל בפרט. וזה עדיין לא מספיק ברור לכולם.

בליין, אחד מחבריי בבריסטול, אמר לי השבוע: "האמונות שלו הן האמונות שלו, וזה לא משנה אם אתה מסכים איתן או לא. יש הרבה אמונות ודעות בכדורגל. אני אישית לא מסכים עם פאשיזם, אבל די קאניו הוא מאמן כדורגל והוא צריך להישפט אך ורק על פי הישגיו על המגרש". הדעה שלו לגיטימית במובן העקרוני, אבל מדמות ציבורית ומתוקשרת כמו מאמן כדורגל בפרמייר-ליג מצופה שינהג בהתאם. שיהיה דמות לחיקוי, או שלפחות ישמור את דעותיו הקיצוניות לעצמו. לכן, טוב עושה התקשורת שמסקרת גזענות ומנהלת נגדה מלחמת חורמה כדי שזו תמשיך להידחק לשוליים ולא תהפוך למרכז. שם, חלילה, היא עלולה להפוך מגישה בזויה לדרך פעולה.