להיות פטריק ויירה: על החלום והקריירה הקשה של אבו דיאבי

מאי 2006, ארסנל בדרך לניצחון 0:3 על סנדרלנד כאשר אז לפתע וללא שום סיבה, החליט שחקן ההגנה של סנדרלנד, דן סמית', להוציא את כל התסכול מההפסד בתיקול אכזרי. הקורבן? הקרסול הימני של אבו דיאבי, הקשר הצעיר והמוכשר של ארסן ונגר. האבחנה הייתה מיידית: שבר. התסריט הפסימי: ייתכן שלא יוכל לחזור לשחק כדורגל. התוצאה: שמונה חודשים נעדר השחקן הצרפתי בן ה-19 מהמגרשים. ההשלכות: הגלישה הפרועה של סמית' מלווה את אבו דיאבי עד עצם היום הזה. האם השנה התקרית סוף סוף תישאר מאחוריו?

עד לאותו משחק ב-1.5.06, סיריקי אבו דיאבי הרגיש שהוא חי בתוך חלום, שהנה זה קורה - הנה הוא נכנס לנעליו של אלילו הגדול - פטריק ויירה. לאורך שנות התבגרותו עקב אבו דיאבי אחרי מושא הערצתו וכיצד הוא מככב באי הבריטי ובנבחרת צרפת. כששיחק דיאבי לראשונה בקבוצה הבוגרת של אוקזר, הוא צפה בוויירה הופך לאגדה בהייבורי כחלק מסגל "הבלתי מנוצחים" של התותחנים, שזכו באליפות בעונת 2003-2004. כעבור שנתיים, אבו דיאבי מצא את עצמו על אותו משטח שבו ליהטט גם המודל לחיקוי.

אך המסלול אותו עבר דיאבי עד שהגיע לחממה בצפון לונדון לא היה פשוט. הוא נולד בפרבר פריזאי, וכבן לזוג הורים מהגרים מחוף השנהב, חיי המשפחה לא היו קלים במיוחד. אותם רחובות צנועים ודלים בהם גדל, לא רחוק מהסטאד דה פראנס המפואר, היו המקום בו החל לפתח את הכישורים שלו עם הכדור. בגיל 13, השתתף אבו דיאבי בטורניר כדורגל מקומי. הסקאוטים של אקדמיית הכדורגל היוקרתית קליירפונטיין – זו שטיפחה שחקנים כמו הנרי ואנלקה - הגיעו לצפות, זיהו את הפוטנציאל וחטפו אותו מיד. "במקום בו גדלתי, היו שחקנים לא פחות מוכשרים ממני" העיד אבו דיאבי שנים לאחר מכן, "אבל לא כל אחד בחר בדרך הנכונה. הרבה מהחברים התדרדרו לסמים ולפשע, לי היה מזל. הוזמנתי לבלות באקדמיה ובמשך שלוש שנים נהדרות התאמנתי תחת אנשי המקצוע הטובים ביותר".

אחרי ששיחק בנוער של פ.ס.ז' ובבוגרים של אוקזר, סיפור האגדה של הקשר הצרפתי הגיע לשיאו דווקא אחרי שויירה עזב את ארסנל לטובת יובנטוס בקיץ 2005. ונגר חיפש תחליף לפנומן הצרפתי, וכמו הנסיך שיצא לתור אחר סינדרלה כשבידו סנדל הזכוכית, כך מנג'ר ארסנל סייר ברחבי אירופה עם נעליו הגדולות של ויירה במטרה לאתר את האיש המתאים שיוכל להיכנס אליהן. בינואר 2006, הוא מצא את המועמד הראוי. "מדובר בשחקן שמסוגל לבצע מעברים מהירים מהגנה להתקפה, ממש כמו ויירה. יש לו כוח פנטסטי כשהוא עובר מרחבה אחת לשנייה ולא רבים מסוגלים לעמוד בקצב שלו", החמיא ונגר לרכש החדש.

אבו דיאבי הנרגש, שחוזר באותה תקופה גם על ידי מאמן צ'לסי, ז'וז'ה מוריניו, עמד לכאורה בפני פרשת דרכים, אך עמוק בפנים, ידע לאיזה מועדון לונדוני הוא רוצה להגיע. הוא רק ציפה ליום בו ילבש את מדי הקבוצה של השחקן שהעריץ כל חייו. "כשהייתי ילד וצפיתי בויירה משחק בארסנל וחלמתי שיום אחד גם אני אהיה שם. כל הילדים סביבי שאפו לכך". הצרפתי הצעיר גם הקפיד להישאר צנוע בהשוואות מול ויירה: "אני חושב שאני שחקן התקפי יותר במחשבה. ויירה הוא שחקן אגרסיבי בהרבה. הוא מדהים, אין לי את האיכויות שלו".

כשהחל את הופעותיו על הדשא, התברר כי הוא אכן אינו תעתיק מדויק של ויירה, אך מהר מאוד הוא הראה שיש לו איכויות אחרות משלו. הקהל של ארסנל כבר הספיק להתאהב בצרפתי הצעיר, כשדווקא אז הגיע המפגש הנורא עם סמית'. אבו דיאבי, שנחשב לשחקן מועד לפציעות עוד מהתקופה בה שיחק באוקזר, ראה איך הקריירה שלו נבלמת באחת. זה לא היה רק השבר ההוא, אלא גם הסיבוכים שבעקבותיו. במשך שש שנים הוא חווה מספר חסר תקדים של 18 פציעות שונות, רבות מהן היו תוצר לוואי של הפגיעה בקרסול.

העונה היחידה אותה הצליח להשלים כמעט ללא היעדרויות הייתה 2009-2010, בה היה שחקן מרכזי אצל ונגר. לאורך יתר העונות, בין פציעה אחת לאחרת, הוא הראה כמה גדול הכישרון שלו, דבר שהקנה לו זימון גם לנבחרת צרפת של ריימונד דומנק. אך מסכת הטיפולים שחווה, כולל בעונה שעברה, בה שוב נאלץ להסתכל רוב הזמן על חבריו מהצד, כמעט וגרמה לו לוותר. "היו רגעים שלא ראיתי טעם להמשיך", התוודה דיאבי בראיון שקיים לאחרונה, "מחשבות לא טובות חלפו בראשי. השיקום היה תובעני וההתקדמות איטית. הייתי מדוכא, ראיתי את החברים שלי מתאמנים עם חיוך על הפנים ורציתי גם להיות איתם". בהמשך, הוא גם גילה מי עזר לו להתמיד בטיפולים ולהאמין: "רובין ואן פרסי עודד אותי כל הזמן. רובין עבר הרבה פציעות בקריירה ולמרות זאת, הוא אחד השחקנים הגדולים היום. הוא השראה עצומה בשבילי".

התמיכה של ואן פרסי, אכן סייעה. את 2012/13 פתח אבו דיאבי כשהוא סוף סוף בקו הבריאות. הוא אפילו היה האיש שסימל את ההתאוששות של ארסנל מפתיחת העונה המגומגמת, כשהצטיין במחזור השלישי בניצחון הבכורה הגדול של התותחנים מול ליברפול באנפילד. לאחר מכן, אף כבש בניצחון צרפת נגד פינלנד במוקדמות המונדיאל ובמחזור הליגה האחרון מול סיטי היה חלק מהקישור המצוין של ארסנל, לצד ארטטה, קאסורלה וראמזי.

מבחינתו, החזרה למגרש הייתה אופטימלית והשיבה לו את הביטחון שלו ביכולותיו. עכשיו אבו דיאבי מרגיש כי הוא צריך לזכות גם באמון הקהל: "לא היה קל לשמוע את האוהדים מכנים אותי 'שברירי' או 'שחקן פגום', אבל אני מבין אותם. הם רוצים לראות את השחקנים שלהם זמינים לקבוצה. אנשים יאמינו בי וישכחו את הפציעות כשאני אתן עונה טובה של 40 משחקים". המשחק באמירויות נגד צ'לסי בשבת, לא יהיה עבור אבו דיאבי רק קרב צמרת ודרבי לונדוני חם, אלא גם מפגש נוסף עם המועדון אותו דחה לפני שש שנים לטובת ארסנל. אם תשאלו אותו, הוא בטוח שבחר נכון כשהעדיף את הרוח הסבלנית שמשרה ונגר על פני המועדון הקפריזי של אברמוביץ': "מנג'ר אחר היה כבר מוותר עליי אחרי כל הפציעות, אבל ונגר מאמין בי. את הצ'אנס שאני מקבל בארסנל, לא היו נותנים לי בשום מועדון אחר".

כשהוא בן 26, לדיאבי עדיין חסר ברזומה את מה שפטריק ויירה השיג: תארים. כדי להתקרב להצלחות של אלילו, הוא צריך לסיים ביחד עם ארסנל את שבע שנות הבצורת. ניצחון מול הראשונה בטבלה, יראה שאולי זו העונה של התותחנים. "אני מאוד רוצה להחזיר למועדון שעמד לצידי בתקופה הקשה", הצהיר אבו דיאבי הלהוט, "אם נזכה באליפות או בליגת האלופות, נעשה היסטוריה ואני רוצה להיות חלק מזה".