נאמנים לתרבות: שישה ימים בסקוטלנד

יום ב': המדרחוב בגלאזגו לא רק שקק חיים, אלא אף נגה באלפי אורות בשלל צבעים. עוד לא סוף נובמבר, אבל חג המולד כבר מסתנן לכל פינה. יותר מחודש של הכנות וחגיגות וקניות וזלילות, שלא לדבר על לגימות. 24 שעות לפני המשחק של סקוטלנד נגד ישראל, המשימה נראתה פשוטה בתכלית: לראיין אוהדים סקוטים טיפוסיים. הפאבים היו מלאים, גם הדוכנים. משחק ילדים.

אבל אז באה המציאות והכניסה חתיכת טפיחה על הפנים. אין מועמדים. אין אוהדים. אין קונים לסחורה שלנו. לא באמצע העיר הזאת. עמיחי ועמרי לא האמינו, אז עברנו ביחד פאב ועוד באר ועוד מסעדה,  ובהם נעמדתי באמצע המקום ושאגתי: מישהו כאן הולך מחר להאמפדן פארק? מישהו מתכוון לצפות בסקוטלנד - ישראל בבית? אין קול ואין עונה. עשרות עיניים הורמו והתבוננו בנו בהשתוממות. שקט רועם. כנראה שחיפשנו את המטבע תחת הפנס הלא נכון. 

בסוף מצאנו ברמן חביב שתחת לחץ היה מוכן להודות שהוא יודע על המשחק, ומאבטחת סקוטית נטולת נימוסים, שלא הפסיקה לומר על נבחרת סקוטלנד Shyte כל מלה שניה האמת, יחד עם ניסיונות הכריזה העקרים שלנו בטבור התרבותי של גלאזגו, היה לנו חומר מקורי מצויין לכתבה שהוזמנה על ידי "רשת". כמה חבל שהיא לא שודרה (מפאת קדימויות אחרות).

יום ג'
ג'יימס פורסט לא הבקיע אף שער ב-24 ההופעות הראשונות שלו במדי סקוטלנד. ואז בשני המשחקים הבאים הוא כבש חמישיה. שניים באלבניה, שלושער מול ישראל. הכדורגלן הסקוטי הראשון מאז 1967 שמבקיע יותר משער אחד בשני משחקים רצופים.

משחק מוזר, הכדורגל. לפעמים עצוב, לפעמים מצחיק. לרוב בלתי צפוי. אם לסקוטלנד לא היו שמונה שחקנים בכירים פצועים, פורסט היה ממשיך להיות גאמפ, כלומר בעיקר לראות ספסל. שני האירועים הישראליים הכי בולטים - ומרניני נפש - בהאמפדן פארק היו הטיל של בירם כיאל והמחווה אותה התחיל מונאס דאבור - עטיפת  נערי הקמיע וההימנון הרועדים מקור עם האימונית העליונית -  גם היתה תמונת ושיחת העיר (והתקשורת) למחרת.

אז גם הסתבר שהמזל הטוב היה לא רק של המנג'ר אלכס מקליש שפגע בול על לא עוול בכפו, אלא גם של שני הגיבורים הנ"ל - פורסט ודאבור - שהעניקו לעיתונאים מה שנקרא בעגה שלנו פולו אפ או "סיפור מתמשך". שכן לא רק שהם יתייצבו זה מול זה שוב בעוד שבועיים - זלצבורג נגד סלטיק בליגה האירופית - אלא שהסקוטי תלוי עכשיו בישראלי ומתחנן, שדאבור יכבוש שלושער או כמה שיוכל נגד לייפציג ביום חמישי הקרוב, על מנת להותיר בידי סלטיק סיכוי העפלה לשלב הנוקאאוט של המפעל.

יום ד'
המדריך בסיור באדינבורו מצביע על הבית בו התגורר שון קונרי. אתם יודעים, הוא אומר, קונרי הוא שחקן קולנוע מצליח ומפורסם, אבל לא היה חסר הרבה שהוא יהיה שחקן אחר, כדורגל. מסתבר שקונרי היה סקרן ומוכשר בהרבה מאוד תחומים. הוא החליף עבודות, שיחק (מצוין) להנאתו כדורגל עם החברים בביהס ובאוניברסיטה, למד או לפחות התחיל ללמוד בכמה פקולטות, ובגיל 23 נדבק בחיידק מסוג נדיר בסקוטלנד - התאהבות במדים - והצטרף לחיל הים.

גם אז התשוקה הספורטיבית המשיכה לבעור בו, והוא הקים קבוצה של חיילי צי. באחד ממסעותיהם הם הוזמנו למפגש ידידות במנצ'סטר. ליציע הגיע אורח כבוד - מאט באזבי. על כר הדשא הפליא החלוץ שון קונרי בביצועיו. אחרי המשחק ירד באזבי למגרש, לחץ את ידו ושטח בפניו הצעה: חוזה מקצועני במנצ'סטר יונייטד. קונרי ביקש זמן, ואחרי שבוע השיב בשלילה. אני חושב שאני מבוגר מדי להתחיל בקריירה בכדורגל, נימק. הממלכה השביעית אולי  הרוויחה שחקן גדול, אבל מי יודע מה הפסיד הכדורגל בממלכה המאוחדת.

בסוף הסיור משמשת לי האנקדוטה הזו קרש קפיצה להציק למדריך. את אופיר מרציאנו אתה מכיר, אני מקשה לו. הו, בוודאי, הוא מחייך מפה לאוזן. אנחנו קוראים לו כאן רוקי. רוקי  מרציאנו. אתה רואה, גם זה מתחבר לקולנוע ואפילו לספורט. כן, אני אומר לו, ומחייך בגאווה א כאשר אני נזכר שבעברית ה-Player וה-Actor הם אפילו היינו הך: גם קונרי וגם מרציאנו - שחקן שחקן.

יום ה'
הדבר היחיד שאופיר/רוקי מרציאנו לא הצליח עדיין להגשים בסקוטלנד, הוא דו קרב על כר הדשא עם ניר ביטון. או שהם לא היו באתה ליגה, או שאחד מהם או שניהם היו פצועים, או שאחד מהם או שניהם  היו כשירים אבל לא בהרכב, או שיום כיפור. כן, לפני שנה ורבע הם היו אמורים לפתוח זה מול זה, אבל סלטיק - היברניאן נפל בדיוק על יום הכיפורים.

לא נורא, יש עוד זמן. לפחות למרציאנו. אחרי פציעה שקטעה תקופה מעולה שלו בה כבש את עמדת השוער הראשון, מרציאנו מטפס בחזרה למעלה ועושה זאת בידיים, בציפורניים, ובעיקר בשאפתנות ושלוות נפש. הרוגע הוא מרכיב מכריע. אחרי 3 שנים בבירת סקוטלנד המעטירה, משפחת אופיר, שלי וסאן מרציאנו כבר חיה חיי שגרה במובן הטוב של המלה, מה שמאפשר שימת דגש על הקריירה וגידול הצאצא בן השנה וקצת.

מרציאנו בן 29 בלבד. לשוער זה בלבד. האופק שלו עדיין רב אפשרויות, והמוטיבציה ענקית. להזכיר לכם: הוא לא היסס להצטרף לקבוצה מליגת המשנה בסקוטלנד. אין להחלטה שכזו יחסי ציבור טובים בישראל. הוא מברך על הצעד. במו ידיו הוא עלה עם היברניאן ליגה, הוכיח עצמו גם ברמה הבכירה, והתחזית שלי (והמטרה שלו) היא שהוא עוד ישוב וילבש את אפודת נבחרת ישראל.

ארוחת הערב שלנו נקבעת לשעה מוקדמת קמעה, בזכות נוכחותו של הבן התינוק. שלי ואופיר קורנים סיפוק וחום. יומיים אח"כ מביאה שלי את סאן הקטנטן  ליציע למשחק הבית של היבס. היא גם נוסעת איתו לכל משחקי החוץ. בינתיים אין ברירה, אבל לא ירחק היום ויימצא לו גם שמרטף.  זו תהיה החותמת הרשמית האחרונה על התאקלמות מרשימה.

יום ו'
שזרוע

שבת
קו מספר 1 באדינבורו  נוסע לאיסטר רואד, אבל נהגת האוטובוס לא יודעת היכן אני צריך לרדת כדי להגיע לאיצטדיון של היברניאן, הנקרא.... איסטר רואד. קייטי יושבת עם אחיינה, ועם צעיפי ירוק לבן של היבס, במושב הקדמי, ומצילה את המצב והמבוכה. "היא חדשה כאן, בעיר ובמקצוע, היא  תלמד. תרד איתי".

היברניאן היא קבוצה עם מסורת. במושגים סקוטיים, מועדון פאר. הנציגה הבריטית הראשונה אי פעם במפעלים האירופיים הגיעה לחצי גמר גביע אירופה לאלופות הראשון בהיסטוריה ב- 1956. היא גם  הקבוצה הבריטית הבכורה ששחקניה עלו למגרש עם הדפס ספונסר על חולצותיהם. ארון הפרסים שלה מתגאה בארבעה תארי אליפות (בשנות החמישים) ושלושה גביעים סקוטים, כאשר האחרון לפני שנתיים שבר בצורת ממושכת.

היום מארחת היברניאן את דאנדי, נועלת הטבלה. העונה של היבס התחילה לא רע אך השתבשה לאחרונה. מקום שמיני מתוך 12. אבל דאנדי לא ניצחה באיסטר רואד 17 שנים, וההיסטוריה עושה קולות חזקים מאוד בפתיחה, כאשר שער עצמי מעניק להיבס 0:1 בדקה הראשונה. אחרי חצי שעה זה כבר 0:2, והעסק נראה נעול. לא בתקופה הזו. דאנדי כובשת פעמיים תוך 3 דקות שההפסקה מפרידה ביניהן, ונוטלת נקודה ראויה.

שלי מרציאנו משפשפת עיניה ביציע ואומרת שלך תדע אצל ניל לנון, המנג'ר חם המזג של היבס, שאובדני שליטה ונקודות כאלה מסוגלים להטריף אותו. "לא אתפלא אם בשלוף הוא יבטל להם את החופשה בדבלין הלילה".
חופשה? איזו חופשה? "זו מסורת. כל עונה. השחקנים נוסעים לאירלנד ל-48 שעות לבדם, בלי המאמן, על חשבון המועדון, לחגוג את כריסמס, כי בזמן החג  לוח המשחקים עמוס".

החופשה התקיימה כסדרה. חג מולד כבר בנובמבר. אמרנו לכם. חג שמח.