"פתאום הוא צעק: 'אני מכיר אותם! הם יהודים, יהודים!'"

"בדרך לשם ראינו מישהו שאמר: 'אני מכיר אתכם, הייתי מחלק לכם עיתונים כל בוקר הביתה, אתם יהודים!"", סיפר זלינגר על רגעי הפחד בדרך לבז'סקו. "הוא התחיל לצעוק, 'יהודים יהודים יהודים!'. אמא החזיקה לי את היד ברכבת ואמרה לי לא להיבהל, כאשר הרכבת תעצור פנה שמאלה ולך לבית מספר 157. הרכבת נעצרה, התחבאתי מאחורי השיחים לראות מה קורה עם אמא שלי וראיתי שהשוטרים הפולניים לקחו אותה לתחנת המשטרה. בשנת 1987 חזרתי לפולין לשחזר את האירועים והסתבר לי שרצתי 7-8 ק"מ. אגב, אמא שלי השתחררה מהמשטרה בזכות היותנו משפחה עשירה, היא שילמה כמה יהלומים לשוטרים וזה עזר לשחרורה".

מאמן הכדורעף מספר על החיים בגטו בבז'סקו: "ישבנו שם בערך שנה, לילה אחד הגניבו אותנו משם ממש כמו בסרטים. הייתי נותן כסף כדי לעבור גדרות ולסחור עם פולנים, לא היה בי פחד. אני מאמין שאולי לא הייתי מספיק חכם או שהייתי מספיק מהיר, ככה יצא שהבאתי לנו הביתה אוכל וככה התקיימנו. התפקיד השני שלי היה להזהיר את אמא כשיש אקציה, הייתי רואה את הגרמנים באים ואז הייתי חוזר מהר הבייתה כדי להזהיר את אמא והיינו מתחבאים בבוידעם.

"בשנת 1943 הגרמנים תפסו אותנו. הלכנו אחרי עגלה עם החפצים שלנו ומשם העבירו אותנו לרכבת בקרקוב, שרחוקה 25-30 קילומטרים מברגן-בלזן. אני רק זוכר מהמסע לשם שהייתי בפינה ורמסו אותי. בברגן בלזן הייתי משחק, בחורף השלג היה הופך לקרח והייתי מודע תמיד למה שקורה סביבי. הייתי עומד מול הגדר ורואה אנשים הולכים להביא אוכל מהמטבח, הייתי רואה איך הורגים אותם בזמן שהם הלכו להביא אוכל. לנו היו נותנים פעם אחת ביום פרוסה ומרק והיה לנו כלי לקחת אותו. אמא שלי הייתה חולה תמידים והייתה מעשנת כבדה, אז הייתי עושה טרייד עם הלחם שלי כדי להביא לה סיגריות. הייתי מטפל בה".

"לקראת הסוף העבירו אותנו בתוך המחנה לקצה אחר, שם הייתה ילדה שקראו לה אנה, איתה הייתי משחק. אף פעם לא ידעתי מי זאת, היא הייתה יותר גדולה וגבוהה ממני והייתי מקנא בה, הייתה לה פרווה שחורה ולי לא. שנים אחרי זה אמא אמרה לי : 'אריה, זו אנה פרנק'. כשהיו אמריקאים באים ויורים הייתי לוקח את אנה למקלחות להתחבא מהיריות והיינו חוזרים. אבל זו הייתה תקופה קצרה לחודשיים משהו כזה".

"ההורים שלי התחתנו ב-1936", מוסיף זלינגר. "לפני כמה זמן קיבלתי את הכתובה שלהם וקיבלתי את תעודת הנישואים שלהם, לפני כן לא ידעתי על החתונה כלום, לא דיברנו על זה. לאחר מכן עליתי ביולי 1945 לקיבוץ וזה היה אולי הדבר הכי גדול ונח שהיה לי. היו הרבה תלונות על לינה משותפת אבל אותי זה הציל. אמא שלי נשארה לחפש את אבא ועלתה לארץ ב-1948. מצבי הבריאותי לא היה טוב כשהגעתי והייתה לי בטן נפוחה, האחיות היו מנסות לטפל בי והייתי בורח מהן".

אריה זלינגר מתאר כיצד השאיר מאחור את ההיסטוריה והמשיך תמיד לחשוב על העתיד: "אני אף פעם לא מסתכל אחורה, לא מעניין אותי מה יש לי בארון, עם כל המדליות והגביעים זה לא משהו שמעניין אותי. אני חי בתובנה שאתה צריך כל פעם להוכיח את עצמך. היום בגיל שמונים יש לי עוד מטרות ואני רוצה להשיג עוד. אני חי את החיים של העתיד ולא של העבר".