עולים כיתה

הגנה: בעונה שעברה הייתה מכבי תל אביב אחת משלוש ההגנות הטובות באירופה עד שלב ההצלבה, ומגמה זו נשמרת ומתחזקת העונה. נתוני העונה וזו שקדמה לה די זהים מבחינת אחוזי הקליעה של היריבות (43 ו-31 אחוזים משלוש נקודות העונה ו-41 ו-31 אחוזים אשתקד), אך מגלים שיפור משמעותי מהסגל של עונת 2008/9, אז דייקו היריבות ב-45% מהשדה ו-39% משלוש נק'.

ההבדל הגדול והמשפיע ביותר העונה מגיע בתחום החטיפות, בעזרת שמירת הפרימיטר של פארגו, פרקינס ואידסון והלחץ על מובילי הכדור שמנגד. בכל העונה שעברה היו לצהובים 157 חטיפות ב-4,025 דקות הפרושות על פני 20 משחקים. בתשעה משחקים העונה חטפה הקבוצה 94 כדורים ב-1,800 דקות בסך הכל – קצב של כמעט 210 חטיפות ל-4,025 דקות או 53 יותר. מכבי גורמת ליריבות לאבד 17.6 כדורים למשחק לעומת 13.4 אשתקד ו-11.8 לפני שנתיים. כשמרבית הכדורים נחטפים בין קו השלוש למחצית המגרש, הדבר מוביל לסל קל בצד השני. וזה כל הקסם.

משחק הפנים: המהפך הגדול ביותר בעידן בלאט 2.0 לעומת השנתיים הקודמות של גרשון היה מתן חשיבות רבה למשחק עם הגב לסל, נתון שלא היה קיים קודם. מכבי בשנים האחרונות הייתה קבוצה של ניסוי וטעיה. תחלופת הזרים והשחקנים ב-2008/9 פסקה ונוצרה קבוצה מאוזנת יותר אשתקד. השנה חל שדרוג נוסף בהיררכיה. אחד ההבדלים הוא סופו לעומת פישר. היווני הביא עמו משחק עם הגב לסל שלא היה קיים בקו הקדמי בעונה שעברה עם פישר, לאזמה ולאמפה, שהתבססו יותר על קליעה מחצי מרחק ושיחקו עם הפנים לסל. פיני גרשון ניסה להוריד לפוסט שחקנים נמוכים יותר כאלן אנדרסון וצ'אק אידסון, וזה לא עבד במתכונת קבועה. העונה מקבלת מכבי פי 2.5 נק' עם הגב לסל באיזור הצבע - שדרוג התקפי לכל הדעות. תוסיפו 3 ריב' התקפה יותר בממוצע ובמאזן הכללי, ואת המקום השלישי בריבאונד ההתקפה בין 24 הקבוצות במפעל, ותגלו את הקו המאוזן כל כך והנחוץ בין הקו הקדמי לאחורי.

תפישת המשחק/שינוי קונספציה: מכבי של העונה שעברה קידשה את המונח אינדיבידואליזם והושתתה על כוכבים, בניגוד לשחקנים צעירים ורעבים יותר עליהם מסתמכת הקבוצה הפעם. אולי כי היה לה את אלן אנדרסון, שבטופ 16 מיצב עצמו כאחד הנשקים הקטלניים באירופה, אך בהמשך התגלה כשחקן גדול של משחקים לא נחשבים. גם כי דורון פרקינס וצ'אק אידסון סבלו מקשיי התאקלמות, וכי החומר האנושי בקבוצה מיסודו היה מושרש על מיצוי היכולת האישית. העונה דייויד בלאט מקדש כמנהגו את הקבוצתיות.

המשולש העונה סובב סביב הציר של הנעת כדור סבלנית שמובילה לקליעה באחוז טוב יותר (1.5%+), מתבססת על קבלת החלטות נבונה של שחקנים שקולים ונטולי אגו (כגון השניים שחוו קשיי התאקלמות) - נתון שמתבטא בהימצאות הקבוצה במקום השלישי באסיסטים ביורוליג, ובמקום השני בכמות האיבודים הנמוכה – 3 איבודים פחות למשחק מאשתקד), וחלוקה ברורה של תפקידים. את העונה הקודמת סיים אנדרסון כיחיד בקבוצה בדאבל פיגרס. העונה קולעים מעל 10 נק' למשחק ארבעה שחקנים שונים. זה ההבדל בין קבוצה שלמה לכזאת המבוססת על היום בו יתעורר השחקן הטוב ביותר שלה.

שקט תקשורתי: ההבדל באופיים של פיני גרשון ודייויד בלאט מתבטא היטב גם כאן. בעוד שפיני היה הכוכב הגדול באמת בקמפיין שעבר, לא תקבלו מבלאט כותרות מפוצצות אלא הנמכת פרופיל. הוא יודע שהומור מצטלם מצוין, אבל סגנונו האמריקאי ומחויבותו לעבודה קשה – במיוחד עם סגל חדש שזה עתה נבנה – מובילים למהפך. בלאט נהנה גם משקט של ראשי המועדון, שמערכת היחסים שלהם עם גרשון דמתה לרכבת הרים בלונה פארק ולוותה בעקיצות הדדיות וכותרות ראשיות בכלי התקשורת. העונה במכבי מדברים על ההכנה למשחק, 40 הדקות על הפרקט, הפקת הלקחים והמשחק הבא. השקט מלמעלה וזה של המאמן מקרין על השחקנים, שמרוכזים ביניקת פילוסופיית המשחק של מאמנם. מכבי הכריזה על העונה הנוכחית בתחילה כבניה לטווח של שלוש שנים, אולם בשיחות פנימיות לפני פתיחת העונה הוזכרה בלחש משימת שחזור ההגעה להצלבה. לפי תוצאות משחקי ההכנה, היה נראה כי התהליך יהיה ארוך וכואב, אך השינוי הדרסטי לחיוב הגיע מהר.

יציבות: פיני גרשון, באשמתו ושלא באשמתו, לא ידע מה יקבל מכל שחקן נתון בעונה שעברה. בהתקפה היו עליות וירידות, שבהגנה היו משמעותיות יותר מאחרות ובשלב הראשון היא הייתה ממוצעת, בשלב הטופ 16 במקום השני ובהצלבה נותרה עדיין מבולבלת מהסרבים. אם נפשט את המספרים, נגלה כי המשוואה הזו אף פרטנית: אלן אנדרסון היה נפלא לפרקים בשלב הבתים ולעתים נעלם (12.6 נק'). בטופ 16 סחב את הקבוצה על גבו לשיאים חדשים (18 נק') ובהצלבה קרס תחת הנטל והמעמד (9.8 נק'). דיאור פישר לא זכה לקרדיט רב כמו בעונת הבכורה, אך כשקיבל סיפק את הסחורה מבחינה סטטיסטית (עליה הדרגתית מ-6 נק' ל-8.7 ל-12.5 נק'). העונה העסק נראה אחרת.

לצהובים שלושה שחקנים שונים בין 15 המצטיינים במדד המצטבר (אידסון, פרקינס וסופו), לעומת אחד בעונה שעברה. ובלאט יודע היטב מה כל שחקן נתון ייתן. הקונספציה הנוספת השונה מהותית היא הצביון הישראלי, שנעדר בעונה שעברה ובפתיחת העונה הנוכחית הושם עליו דגש גדול. אצל בלאט ארבעה ישראלים מקבלים מעל ל-10 דקות בממוצע למשחק ובסך הכל נהנים מ-42% מהדקות. בעונה שעברה רק שניים (בלו ופניני) שיחקו יותר מ-10 דקות והישראלים זכו ל-25%. אצל בלאט אפילו יניב גרין נהנה מעליה של 50% בזמן הפרקט. הזרים של גרשון הובילו את רשימת מקבלי הדקות כי פיני לכל אורך הקריירה נהג להתבסס עליהם בקבוצות אשר אימן, בארץ ובחו"ל. ומאחר שרובם האמינו בעצמם יותר מאשר במאמנם ובחבריהם לקבוצה, העסק התפוצץ בפּנים. ודווקא מול פרטיזן בלגרד, קבוצה שבאופן מסורתי נשענת על החומר המקומי.