שיגור חוזר

16 באוגוסט 2004, גמר ה-200 מטרים חופשי במשחקים האולימפיים באתונה. האירוע המסקרן ביותר בתחרויות השחייה, שכונה "מירוץ המאה", הפגיש את מייקל פלפס, פיטר ואן דן הוגנבנד ואיאן ת'ורפ. יומיים אחרי שניצח בגמר ל-400 מ' חופשי, כל הלחץ הופנה אל הת'ורפדו וההרגשה הייתה שהוא לא יצליח לנצח את ההולנדי המעופף ואת הדולפין האמריקני. מדליית הזהב החמישית במשחקים האולימפיים נראתה רחוקה. אולם האוסטרלי, במה שהיה כנראה האירוע הגדול בקריירה שלו, כבש שוב את הפודיום וזכה לחבוש פעם נוספת את ענף עץ הזית. זמן קצר לאחר מכן הוא פרש.

כעת הסנפיר האנושי שב לבריכה לסיבוב נוסף. האם ת'ורפ, יותר מ-6 שנים לאחר המשחה האגדי ההוא באתונה, יכול לכבוש מחדש את צמרת השחייה העולמית? עם כל הכבוד לת'ורפדו, ויש כבוד, התשובה היא: כנראה שלא. אז בכלל למה הפנסיונר הזה, שהגיע לשיאו כבר בגיל 17 כשחרך את הבריכה במשחקי סידני 2000, חוזר להתחרות? "משהו מציק לי", אמר האוסטרלי במסיבת עיתונאים בה הודיע על חזרה לפעילות, והזכיר בכך במעט את מייקל ג'ורדן שמשהו "גירד" לו לחזור. פעמיים. מספרים שאיאן ת'ורפ קיבל השראה מחברו לנבחרת ההיא בסידני, ג'ף יוגיל (31), שאחרי שנים של הזנחה, במהלכן הגיע עד 140 ק"ג, חזר לטופ העולמי ואף העפיל לגמרים באליפות העולם האחרונה בבריכות קצרות בדובאי. הקאמבק של יוגיל אמנם לא הביא עמו מדליות, אך הוא בהחלט מעורר כבוד.

בעבר השחיינים היו פורשים בגילאים יחסית מוקדמים בגלל השחיקה הרבה של מקצוע בו אתה שוחה לבדך נגד השעון במשך שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים. שחיין בן 24 היה נחשב לאחד שכבר אבד עליו הכלח לפני שנתיים, אך היום שחיין בגיל דומה עדיין נמצא בשיאו ויש בפניו מסלול פתוח עד ריו דה ז'ניירו 2016. לדוגמא: מארק ספיץ, אחד השחיינים הגדולים ביותר בהיסטוריה, פרש בגיל 22 אחרי 7 מדליות זהב במינכן 1972. לעומתו, מייקל פלפס השיג את 8 מדליות הזהב שלו בגיל 23 בבייג'ין 2008. ת'ורפ עצמו ניסה לחזור כבר בעבר בשלהי 2005, אך לא הצליח לגייס את מלוא הרצינות. אז למה שהפעם הוא יצליח?

ובכן, על פניו לאיאן ת'ורפ יש את מה שדרוש. כפות רגליים ענקיות, שמידתן מתחרה באלה של שאקיל אוניל ופועלות כמנוע הדוחף אותו קדימה במשחי החופשי. בנוסף, יש לו כוח מתפרץ מרשים ויכולת שהיה מרבית מתחת למים. תוסיפו לזה את המדליה האולימפית האחרונה שלו באתונה, כשזכה בארד במקצה ל-100 מטרים חופשי. אותה המדליה, לכאורה די סתמית, הכניסה את האוסטרלי להיסטוריה כשחיין היחיד בכל הזמנים שעלה על הפודיום ב-100, 200 ו-400 מטרים חופשי. דבר שמעיד על סיבולת מרשימה מחד ויכולת אנאירובית גבוהה במיוחד מאידך.

בניגוד לתחילת העשור הקודם, הדברים הפעם לא תלויים רק באדון איאן ת'ורפ. הם תלויים באלוף העולם והאלוף האולימפי הברזילאי, ססאר סיאלו, שהוא השחיין המהיר ביותר בעולם כיום ולא נראה שמישהו יכול לעצור אותו. אבל זה לא רק הוא, יש כמובן את מייקל פלפס, שמתחיל לשמן מנועים אחרי שנה רגועה, ואת ראיין לוכטה, שזכה ב-6 מדליות זהב באליפות בדובאי. והעומק במקצים בהם מתכוון האוסטרלי להתחרות, 100 ו-200 מטרים חופשי, הוא בלתי נדלה. החל מאלוף ארה"ב נתן אדריאן, דרך הכישרון הצרפתי החדש יאניק אנייה וכלה בברנדן היידן. וזה עוד בלי שהזכרנו שמות כמו פול בידרמן ואלאן ברנאר.

ההרגשה היא שהקאמבק של איאן ת'ורפ יזכיר את זה של מיכאל שומאכר בפורמולה 1. נחמד, יוצר עניין מיוחד ואפילו מרגש. אבל מוצלח? לא בטוח. אין ספק שלאוסטרלי יש את היכולות, פשוט כנראה שלאחרים יש כיום יכולות קצת יותר טובות. כל התשובות הסופיות יגיעו בעוד 540 ימים בלונדון. קודם לכן הוא יצטרך להיבחן בתחנת ביניים משמעותית.

"לא חזרתי להתאמן כדי להוריד במשקל או כדי להיכנס לכושר, אני מתכוון להתחרות ברמות הגבוהות ביותר", הוסיף ת'ורפ במסיבת העיתונאים שקיים. האתגר הראשון שבו יוכל להוכיח שהוא אכן מתאים לרמות האלה, יהיה כבר בעוד פחות מחמישה חודשים באליפות העולם בבריכות ארוכות בשנחאי. האליפות הזו תהיה התחרות הגדולה ביותר שתהיה עד המשחקים בלונדון, וכל הבכירים הנ"ל יגיעו לסין בשיא הכושר כדי לקבוע את הקריטריון האולימפי.

כבר בשנחאי נוכל לראות לאיזה כיוון שט הת'ורפדו. האם לכיוון של קאמבק מצליח כגון מייקל ג'ורדן 1.0 או מוחמד עלי, או לכיוון הבינוני-סולידי של שומי. בשורה התחתונה, בטוח שהחזרה של ת'ורפ תהיה אטרקציה גדולה, במיוחד בתחרויות מול פלפס, גם אם תצליח וגם במידה שתיכשל ותתבוסס בבינוניות.