כמו החיים עצמם: קסם ההליכה התחרותית
פתאום קם אדם בבוקר, מתחיל ללכת והופך לאלוף עולם. מבט לתוך ענף מסתורי
Carmen Mandato/Getty Images
אנחנו אוהבים ספורט. לא לגמרי ברור למה, אבל יש משהו שגורם לנו להתחבר לענפים שונים ברמה הפיזית או הרגשית - כדורגל, כדורסל, טניס, פוטבול או הליכה. כן, הליכה. אליפות העולם באתלטיקה שנפתחת מחר (שבת) תתחיל מגמר 20 הקילומטרים בהליכת מרוץ, ספורט אולימפי מ-1956 ועד למשחקים האולימפיים האחרונים וכזה שקיים גם באלפיות העולם.
מ-1956 אצל הגברים ומ-2000 אצל הנשים היו הליכות למרחק 20 ו-50 ק"מ. מרחק עצום, אבל בשונה ממרתון למשל או מענפי ריצה שדוחפים את הגוף לקצה יש הגבלה אחת ברורה - אסור לרוץ. אחת משתי כפות הרגליים חייבת להיות על הקרקע, בצורה יציבה, לאורך כל המרוץ. השופטים יכולים להוציא כרטיסים צהובים ואדומים, מי שמקבל 3 כרטיסים אדומים מ-3 שופטים שונים נפסל. רוב חובבי הספורט, באופן טבעי, לא רואים תחרויות הליכה.
מדליסט הזהב האחרון מהמשחקים האולימפיים, מאסימו סטאנו, זכה בו אחרי שהלך 20 קילומטר ב-1:21.05 שעות, קצב מדהים של 14.8 קמ"ש להליכה. לשם השוואה, שיא העולם בחצי מרתון הוא 57:31 דקות, קצב של 22 קמ"ש. יש קהל קטן ואיכותי לריצות ארוכות, הן כספורטאים והן כצופים מהצד. אפשר להבין את זה, כי יש משהו שמושך אותנו בלראות אנשים שדוחפים את עצמם לקצה.
הליכה, בכנות, לא דוחפת אף אחד לקצה. הם אמנם הולכים מאוד מהר, ובצורת הליכה שונה מהליכה סטנדרטית, אבל מדובר באנשים שעושים הכי מהר שאפשר בגבול מאוד ברור (של רגל אחת על הקרקע). למרות זאת, האלוף האולימפי סטאנו שווה כ-5 מיליון דולר ועם 25,000 עוקבים באינסטגרם.
זה מדהים. בן אדם הצליח לעשות 5 מיליון דולר מהליכה מהירה, בשונה מריצה או כל דבר אחר שנתפס כ"ספורט" טהור יותר. יש הלכים רבים, משאול לדני האגדי שהשתתף בשתי אולימפיאדות ועד לכאלה פעילים כיום, וזה ענף ספורט לכל דבר. לכן, רגע לפני הגמר באליפות העולם והאולימפיאדה המתקרבת, בואו ננסה להבין למה פתאום קם אדם ומתחיל ללכת.
ספורט ויקטוריאני
ההליכה התחרותית נכנסה למשחקים האולימפיים ב-1908, ובדומה לענף ספורט מופלא אחר בדמות קרב חמש מודרני (במקור כל הכישורים הנדרשים מקצין באימפריה הבריטית, ענף אולימפי עד היום) התחילה בתקופה הוויקטוריאנית. תחרויות ההליכה, במקור, היו תחרויות שנמשכו על פני ימים ומאות קילומטרים כדי למשוך קהל. אנשים רצו לראות כמה זמן אנשים אחרים מסוגלים ללכת.
ברמה הזאת, היה מדובר בדחיפת הספורט לקצה בהתחשב במגבלות ובמודעות שהייתה אז. ב-1908, האולימפיאדה הראשונה בה הייתה הליכה אולימפית, 27 אנשים בלבד הצליחו לסיים את המרתון. מעל ל-35 אנשים השתתפו בהליכה בקטגוריות השונות, מול אצטדיון שלם שהריע להלכים. המרחקים השתנו עם הזמן, אבל עדיין נשאר קהל קטן ונאמן.
הענף הזה ידע לא מעט שערוריות, מפרשות סמים שהכתימו מרוצים אולימפיים ועד בדיחות על סגנון ההליכה שלהם. קשה לעצור את הצחוק בפעמים הראשונות בהן רואים הליכה אולימפית, במה שמזכיר מעין שילוב בין משרד ההליכות המוזרות של מונטי פייטון לבין פלדרמאוס באולימפיאדה של החמישייה הקאמרית. "אני רוצה להיות מהיר", אמר בעבר הספורטאי האולימפי קווין אסטלר, "אבל כל עוד אני לא צריך לעקם את הברך".
הספורטאים עדיין מצליחים להגיע מהר. הלך אולימפי אחר אמר שהוא מצליח לעקוף שליש מהמשתתפים במרתון בזמן שהוא עושה את זה בהליכה, ובמשחקי ריו זכה מתיי טות' בקצב ממוצע של 13.5 קמ"ש, פי 3 מהליכה ממוצעת. מחקר מ-1984 הראה שהולכים מקצוענים ורצי מרתון פולטים חמצן באותו הקצב, מה שעל הנייר אומר שרמת הקושי זהה. היו אצנים שאמרו שיותר קשה להם ללכת 10 קילומטר מאשר לרוץ 10 קילומטר.
מבחנים אולימפיים במגרש חנייה
הליכה מהירה הפכה לספורט גלובלי. 4 מ-5 ההלכים המהירים ביותר למרחק של 20 ק"מ הגיעו מיפן, רוסיה, צרפת ואקוודור, כשיש נציגויות גם למקסיקו, אוסטרליה וסין ברשימה. המכנה המשותף של כולם, פשוט ככל שיהיה, הוא הברכיים. רוב ההולכים לא רצים מספיק מהר.
ת'רון קיסינג'ר, הלך אולימפי, הודה בזה בעצמו: "הליכה אולימפית היא הספורט בשבילי. אני רוצה להיות תחרותי, אבל ריצה מכאיבה לי לברכיים. אתה משתמש כמעט בכל שריר בגוף שלך". החשיבות של ההליכה לספורטאים ולמשתתפים בה היא דבר אחד, הפופולריות שלה היא דבר אחר. קיסינג'ר אמר את הדברים בכתבה ב-2008 מ-ESPN, שתיארה את זה שהמבחנים האמריקאיים בהליכה אולימפית הועברו מאצטדיון אתלטיקה או מסלול מרתון למגרש חנייה. גם בו, ובמדינה שרחוקה מלהיות מעצמת הליכה אולימפית, היו 500 צופים.
כשהמסלולים קצרים יותר ממה שהיו בתקופה הוויקטוריאנית, התחרות היא כבר לא בהכרח לדחוף את עצמך לקצה. ללכת 20 ק"מ בפחות משעה וחצי זה מרשים מאוד, ואולי גם זמן טוב מהריצה של האדם הממוצע, אבל זה לא בהכרח משהו שיכול להעסיק אותנו לשעה ועשרים דקות.
עדיין, יש בהליכה משהו שיכול להיות כמעט מהפנט. האוהדים המושבעים של הספורט אומרים ש"הוא יותר מעניין מריצה", בהתחשב בזה שהספורטאים הולכים בקו ישר וצמודים אחד לשני ובפערים הקטנים. באליפות העולם האחרונה ביוג'ין היה הפרש של מאית שנייה בין המקום הראשון לשני, והפרש של שתי שניות בין המקום הראשון לשביעי, במרחק של 50 ק"מ. במרתון המקביל ראינו משהו דומה, עם הפרש של שתי שניות בין המקום הראשון לשמיני.
אולי המגבלה עצמה היא מה שהופך את הספורט למעניין, כשבשונה מריצה כאן ההלכים יכולים להפסל אם הם מרימים את הרגל מהקרקע. הם לא דוחפים רק את עצמם לקצה, כפי שתיאר הרוקי מורקמי בספרו "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", אבל כאן יש קאץ'. הם יכולים לדחוף את עצמם עד לגבול מסויים, וזה משמעותי גם ברמה הפילוסופית - רובד אחד מעל המתח שמוביל לזה שהמובילים יכולים להפסל רגע לפני הסוף.
אם בריצה יש משהו סיזיפי, כשהקילומטרים נדמים לגלגול אבן במעלה גבעה שוב ושוב, בהליכה יש משהו קפקאי. אתה עושה את המיטב בתוך מערכת קצת מוזרה, כמו החיים עצמם. אלה אולי לא מגבלות הגיוניות בהכרח ממבט כלפי חוץ, אבל הן מה שהופכות את הענף הזה לכל כך מעניין. הליכה היא ענף מותח, ארוך, משעמם לפרקים ומאוד לא מובן. בכך היא כנראה הספורט שמשקף בצורה הטובה ביותר את החיים עצמם.