קפיצה בזמן: מדליה של קנייזבה תציל את האתלטיקה הישראלית

ה-26 באוגוסט, 1999, היה אחד הימים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של האתלטיקה הישראלית. אלכס אברבוך, עולה חדש מרוסיה, הביא לענף הצנוע מדליית ארד היסטורית באליפות העולם באתלטיקה לאחר שעבר 5.80 מטרים בקפיצה במוט בניסיון השני שלו. הקפיצה הזו איפשרה לו לדלג מעל דני אקר וטים לובינגר הגרמנים וניק הייסונג האמריקני בדרך למקום של כבוד על הפודיום לצידם של מקסים טראסוב (6.02) ודימיטרי מארקוב (5.90). הפעם, 14 שנה אחרי המדליה ההיא, לישראל יש הזדמנות נוספת.

• כל ההכנות, השיאים והחדשות - כאן באזור המיוחד לאליפות העולם באתלטיקה

מדוע בעצם המדליה ההיא הייתה כל כך משמעותית? היא סימנה את תחילת תור הזהב של האתלטיקה הישראלית, שנמשך בערך עד אולימפיאדת אתונה ב-2004. ההצלחה של אברבוך העלתה לשחקים את העניין סביב מלכת הספורט ואיתה גם ההצלחה של קופץ הגובה קוסטה מאטוסביץ' ונבחרת השליחים בראשות טומי כפרי ואלכס פרוחומובסקי. מדליית הארד הציתה באזז נפלא מסביב לענף שבמשך שנים הצליח למלא את הדר יוסף באליפויות ישראל, שנראה כבר כאילו הפכו למדורת השבט. באליפויות העולם שנערכו בסביליה ובאדמונטון (2001) התחרו לא פחות מ-11 אתלטים בכחול לבן בכל אחת מהאליפויות.

אולם, לאחר המשחקים האולימפיים באתונה ב-2004, הענף החל לשקוע וגודל המשלחות לאליפויות העולם הלך והידרדר. לשם השוואה, אם באדמונטון היו 11 ספורטאים, בשלוש האליפויות האחרונות יחד (ברלין, דאייגו ומוסקבה) היו 11 נציגים בלבד. הסיבות לירידת מעמדה של האתלטיקה בארץ הן כנראה רבות ומגוונות, אך לטעמי העיקרית היא הסיבה הכלכלית. הענפים האולימפיים כיום מתוגמלים ומתוקצבים בעיקר כתוצאה מההישגים שהיו בשנים הקודמות. כלומר, מספיקות שנתיים חלשות (למשל 2009 ו-2010) כדי לפתוח בתהליך של כדור שלג ממנו פשוט לא ניתן להתאושש. זה קרה בקיאקים, זה קרה בהיאבקות ונראה שעד עכשיו זה קורה באתלטיקה.

העלייה שעשתה חנה קנייזבה מיננקו, שתתחרה בקפיצה המשולשת במוסקבה, היא השינוי המיוחל. קנייזבה, שסיימה במקום הרביעי במשחקים האולימפיים אשתקד, יכולה להחזיר את דגל ישראל לפודיום באליפות העולם אחרי 12 שנים ולהצית מחדש את אותו באזז סביב האתלטיקה הישראלית. כשהיא נושקת לגיל 24 ועם רזומה נאה של מקום רביעי בלונדון ושיא אישי של 14.71 מטרים, קנייזבה בהחלט יכולה להביא הרבה כבוד לענף.

קנייזבה נחשבת, לא רק בעינינו, כמועמדת לגיטימית לזכות במדליה באליפות הנוכחית במוסקבה. ברמה שהציגה העונה בקפיצה המשולשת (קבעה שיא ישראלי של 14.58) יש שלוש קופצות נוספות בלבד - קתרין איברגן הקולומביאנית, שנחשבת מועמדת מובילה לזכות במדליית הזהב; אולגה סלאדוחה האוקראינית והתקווה המקומית של הרוסים - יקטרינה קונייבה. האלופה האולימפית מאשתקד, אולגה ריפאקובה הקזחית, ילדה לאחרונה את בנה ולא תיקח חלק באליפות. השילוב שבין הדלילות בשדה הקפיצה המשולשת לנשים לבין הכושר המצוין בו נמצאת קנייזבה, הוא שיכול להביא את המדליה. כמובן בצירוף של קפיצה אחת טובה במיוחד.

אני מניח שבמידה שקנייזבה תזכה במדליה, הכותרות יהללו אותה ואת האתלטיקה הישראלית. פוליטיקאים יתקשרו לברך, אנשי יחסי הציבור שלהם יוציאו הודעות לעיתונות והדרך לפגישה עם פרס (ונתן שרנסקי) תהיה קצרה מתמיד. ואם במקרה מעין שחף תרשים במוקדמות הקפיצה לגובה, אז לפתע אנחנו נחשוב שיש לנו כאן אתלטיקה. אז זהו, שלא.

יש ניצוצות, יש אהבה, יש מוטיבציה ויש כשרונות. אבל אין כסף ובלי המשאבים המתאימים ישראל לעולם לא תהפוך את הניצוצות לגחלת אמיתית. תור הזהב הקודם היה לא רק הצלחה כבירה של אברבוך (פעמיים אלוף אירופה), אלא גם פספוס ענק. פספוס לבסס עומק משמעותי בענף חשוב ביותר במשחקים האולימפיים. הפעם, אם אכן היא תזכה במדליה, חייבים לראות כאן שילוב. שילוב של עניין, כישרונות וכסף. כי מאמן מוכשר שמקבל משכורת מינימום (ואף פחות מכך) לא יכול באמת לקדם ספורטאי. ספורטאי, שמקבל 2,000 שקלים בחודש, לא באמת יכול להתקדם.

הצלחה של קנייזבה תוכל להצית מחדש גם את "פרויקט הקופצים", שמעמדו התרסק לאור הפציעות של דניאל פרנקל ודימה קרויטר. אבל גם אם הפרויקט הזה יחזור לימיו היפים, אסור שהוא יהיה עלה תאנה למעשה יכשיר את השרץ. יש כאן לא מעט ספרינטרים שהצורך להשקיע בהם זועק לשמיים (בכל זאת, הספרינטים הם נשמת אפה של האתלטיקה), יש כאן פוטנציאל גדול להצלחה בריצות הארוכות, בעיקר בזכות הילדים של העולים מאתיופיה, שכבר התבגרו. בקיצור, יש מקום ליותר מ"פרויקט" אחד.

אולי לוועד האולימפי בכלל אין את המשאבים כדי להתמודד עם הצרכים של ענף האתלטיקה ולכן, כאן צריך להיכנס הטוטו. איגוד האתלטיקה קיבל בשנת 2012 סכום זעום, בהשוואה למעמד הענף בעולם, של כ-1.68 מיליון שקלים בלבד. ענף הטקוואנדו, לדוגמא, קיבל באותה שנה (אולימפית) מעל ל-2.1 מיליון שקלים. וההתאחדות לכדורגל? כמעט 14.5 מיליון שקלים. הפרשה המדוברת ביותר בספורט הישראלי בקיץ נוגעת לסכסוך שבין ההתאחדות לכדורגל לבין המועצה להימורים בספורט (הטוטו) לגבי הסכם שיווק של 80 מיליון שקלים, שהוא בנוסף לתמיכה הרגילה שמוענקת להתאחדות ולקבוצות בגובה של כ-45 מיליון. אבי לוזון לא צריך את הכסף של הטוטו? באתלטיקה הוא יכול לשנות את הענף לתמיד. לא צריך 80 מיליון, גם עם עשירית מזה אפשר להפוך את מלכת הספורט למלכה אמיתית.

בימים אלה מגבשת ועדת לובצקי, שקובעת מחדש את אמות המידה לחלוקת כספי הטוטו לענפים השונים, את המסקנות והקריטריונים השונים שלה. כבר שמענו מהוועדה הזו הצהרות על כך שהאתלטיקה חייבת סיוע מיידי לווריד וכי היא תזכה ליחס מועדף, אבל בינתיים הזמן עובר והשינוי לא מגיע. מדליה כחול לבן במוסקבה תהיה קריאת השכמה. אולם, בלי שינוי משמעותי שכזה, גם מדליית זהב של קנייזבה לא תעזור. אנחנו ודאי נשמח לתור זהב נוסף - 5 שנים של ציפיות, התרגשות, פודיומים, ראיונות בנתב"ג וחיבוקים בוועד האולימפי - אבל באמת שאפשר לעשות יותר. רק חבל שהכל תלוי בקפיצה אחת.