(התקציר באדיבות 'כאן')
הערב (שישי) זה קורה. נבחרת הנוער של ישראל תגיע לרגע השיא במסע המופלא שלה באליפות אירופה עד גיל 19, כאשר תפגוש את נבחרת אנגליה החזקה בגמר. מדינה שלמה תצפה בנשימה עצורה ותחזיק אצבעות לאופיר חיים ושחקניו, ברגע חסר תקדים והיסטורי לכדורגל הישראלי, כזה שספק אם יחזור.
הערב ב-23:00: מהדורה מיוחדת של חדשות הספורט לסיכום הגמר
אבל בצל השבחים וההתרגשות המובנת והמוצדקת מהמעמד, צריך לזכור שעבור השחקנים האלו, זאת רק תחילת הדרך. עבור הכדורגל הישראלי כולו, אם בעוד עשור לא נמצא לפחות 4-5 שחקנים מובילים שיצאו מהסגל הזה, ההישג הנהדר הזה ייזכר בתור נוסטלגיה מרגשת, לא מעבר. אך האם ניתן לחזות הצלחה של שחקנים בוגרים על פי הצלחה בטורניר מסוג זה?
בחודש אפריל האחרון, בוצע מחקר מקיף באוניברסיטת אוסלו שניסה לבדוק כיצד הצלחה בנבחרות U17, U19 ו-U21, יכול להבטיח, אם בכלל, קריירה מצליחה בהמשך. לשם כך, נבדקו הנתונים של 1,482 שחקנים מרחבי העולם, שנולדו בין השנים 1990-1995.
לא נלאה אתכם בכל פרטי המחקר הארוך, אך המסקנה המעניינת בו היא ההבדל העצום בסיכוי להצליח בין שחקנים ששיחקו בנבחרות עד גיל 17, לבין שחקנים ששיחקו גם בנבחרות עד גיל 19 ועד גיל 21. למעשה, על פי המחקר, השתתפות בטורנירים בינלאומיים עד גיל 17 כמעט ולא מצליחה להבטיח קריירה מקצוענית, בגיל 19 הסיכוי עולה, ומי שכבר לוקח חלק בנבחרות עד גיל 21, בדרך כלל ממשיך לקריירה ברמות הגבוהות, כמובן ביחס למדינה ממנה הוא מגיע ותנאים אובייקטיבים נוספים.
אם אנחנו מסתכלים על הנבחרות הבולטות והזוכות בעשור האחרון, נוכל למצוא הבדל ברור בין כמות הכוכבים שיצאו מנבחרת כמו ספרד (האלופה ב-2011, 2012, 2015 ו-2019), צרפת (2010 ו-2016, גמר ב-2013), ואפילו אנגליה שזכתה ב-2017, לבין נבחרות כמו יוון ואוקראינה שהפציעו עם נבחרות מבטיחות, אבל לא הצליחו להצמיח כוכבים ברמה בינלאומית.
נבחרת אוקראינה עד גיל 19 למשל, שזכתה באליפות ב-2009, היא דוגמא מובהקת לכך. רוב הסגל שלה משחק בליגות הנמוכות במזרח אירופה, אף אחד לא הגיע לאחת הליגות הבכירות ביבשת, והשם המוכר ביותר הוא זה של דניס הרמש, שהפך לשחקן דינמו קייב והנבחרת הבוגרת. מקרה דומה הוא של נבחרת יוון שהגיעה לגמר ב-2012, ובמדיה כיכב דימיטריוס דיאמנטקוס עם 3 שערים בטורניר. בעונה שעברה, בגיל 28, הוא מצא את עצמו במ.ס. אשדוד.
בכלל, מבט על כל האליפויות בעשור האחרון מגלה לא מעט שמות גדולים כמו טיאגו אלקנטרה, אנטואן גריזמן, אלכסנדר לקאזט, ברנרדו סילבה, רובן דיאס וקיליאן אמבפה, אך גם שמות אחרים שהיו הבולטים בטורנירים שלהם, ולא הצליחו לרשום קריירות מזהירות כמו מי שהיו שחקני המשנה בנבחרות שלהם.
הארי קיין למשל, שנמצא בדרך הבטוחה להפוך לגדול הכובשים האנגלים בכל הזמנים, כבש בסך הכל שער אחד ביורו 2012. ביורו 2013, בנבחרת הטורניר אפשר למצוא את פרדראג ראיקוביץ' ואנטואן קונטה שמוכרים לנו מליגת העל שלנו. ביורו 2017 בו זכתה אנגליה, ריס ג'יימס היה בסך הכל שחקן מחליף שאפילו לא שותף בגמר. היום, הוא אחד המגינים הימניים הטובים בפרמיירליג.
אז האם ההצלחה בגילאים האלו מבטיחה לנו נבחרת בוגרת שתצליח להגיע לאותם רמות בעתיד? כמובן שלא. הפערים הולכים וגדלים ככל שהשחקנים מתבגרים, ולא לחינם אנחנו רואים שמזוכות כמו ספרד וצרפת, יצאו כוכבים הרבה יותר גדולים. אך הטורניר הזה כן יכול לסמן פוטנציאל וכן יכול אולי להתוות את הדרך שבה הכדורגל שלנו צריך לצעוד בה - שחקנים צעירים שיוצאים בגיל כמה שיותר מוקדם לאירופה, על מנת לנסות ולצמצם את הפערים הגדולים. אם בעוד עשור נסתכל אחורה ונראה את תאי עבד, אוסקר גלוך, אריאל לוגסי, סתיו למקין ורוי רביבו באים לנבחרת שלנו כליגיונרים משמעותיים, נדע שבאמת קרה כאן משהו מיוחד.
בהצלחה לנבחרת הערב, כולנו איתכם.