(פרטי)
בכדורגל, מדברים בדרך כלל על השערים, הניצחונות והמאמנים. אבל מאחורי כל קבוצה מצליחה יש גם אנשים שלא מופיעים בדפי הסטטיסטיקה. במשך 32 שנים היה
ד"ר אברהם ביין אחד מהם. האיש שליווה את בני יהודה ברגעי השיא וברגעי המשבר, שנכנס לחדר ההלבשה כשכולם יצאו ממנו, ושידע שלפעמים ניתוח אחד יכול להציל לא רק קריירה, אלא גם חלום.
הוא ליווה דורות של שחקנים, חגג עליות, כעס אחרי הפסדים, הציל קריירות, התמודד עם רגעים בלתי נתפסים, ובעיקר היה שם בכל פעם שהמועדון היה זקוק לו. עכשיו, בגיל 72, הוא סוגר פרק של יותר משלושה עשורים, ומשאיר אחריו מורשת של מקצוענות, נאמנות ואהבה אמיתית.
ההתחלה שלו בכדורגל היתה די במקרה. ב-1994 אחרי מלחמת המפרץ, ושלוש שנים אחרי שסיים את ההתמחות, נכנס אליו לחדר בקליניקה בקופת החולים גד סולמי, היו"ר האגדי של בני יהודה. הוא התלונן על כאב חד בעקב שעשוי למנוע ממנו לצאת עם הכתומים למשחק קריטי של קבוצת הנוער בגרמניה. דוקטור ביין בחר לנתח אותו מייד, בחדר הקטן, בלי לחשוב פעמיים, הוא חתך, תפר וגרם לכך שסולמי יוכל לצאת לחו"ל והיו"ר המיתולוגי לא שכח.
שבועיים אחריה החזרה מגרמניה כבר ביקש ממנו לשמש כרופא הראשי של בני יהודה. הכל בלחיצת יד, בלי חוזה, בלי התחייבות בנייר. "כל הקריירה שלי עבדתי בבני יהודה בלי חוזה. אני חושב שאני הרופא היחיד בארץ שלא היה לו חוזה", אומר ביין, "בני יהודה בשבילי היתה תמיד כמו משפחה, עוד בתקופת חזי מגן ומשה דמאיו. תמיד הרגשתי שם בבית ולא הייתי צריך חוזה. אף פעם לא עבדתי בכדורגל בשביל הפרנסה, עבורי זה היה הגשמת חלום וסיפוק אדיר".
בין לבין היה רופא נבחרת הכדוריד של ישראל והפועל ראשון לציון ועבד בכדורגל בלא מעט קבוצות - ראשון לציון, כפר שלם, הפועל פ"ת, אבל תמיד הבהיר לכולם שכל עוד לבני יהודה יהיה משחק, הוא קודם כל שם. ייתן קדימות למועדון שבגיל 38 בחר לקחת אותו. "רציתי תמיד להיות רופא ספורט ולכן הלכתי להתמחות במחלקה האורטופדיה הכי טובה שיש בבית החולים אסף הרופא, תחת ניהולו של פרופסור נחום הלפרין. תחילה טיפלתי בשחקני כדורסל כמו גיא גודס או חיים זלוטיקמן, ובלי קשר למחלקה הזו תמיד הגיעו הספורטאים הגדולים", הוא מספר.
עם שתי אגדות בני יהודה אהוד בן טובים וסהר מזרחי (פרטי)
לצד רוברטו מנצ`יני (פרטי)
אחרי שגמר את שירותו הצבאי, הלך ללמוד רפואה בעיר פדובה באיטליה וסיים בהצטיינות. לא מעט שחקנים חייבים לו את המשך הקריירה שלה. אלירן עטר נותח על ידו אחרי ששבר את כף הרגל. "היה לו פריקה של העצמות וזה אחד השברים הכי קשים שיש והוא ידע למשוך את הקריירה שלו ללא כאבים במקום הזה", מספר ביין. אירועים דומים היו גם סביב עופר שטרית, תמיר כחלון ואפילו מוראד מגמאדוב, שאמנם שיחק במכבי פ"ת אבל אבחנה מדויקת של ביין גרמה להפסקת הכאבים שלו וחזרה לכדורגל. את חזי שירזי, לדוגמא, הוא הכשיר למשחק עלייה אחרי שזיהה דלקת בחיבור בגיד האכילס וזריקה אחת למקום הובילה את שירזי לעלות לשחק וגם להבקיע. אבל היו גם רגעים פחות משמחים.
בשנת 1997, ברביעי באפריל, מת במגרש והיב ג'בארה, שחקנה של הפועל טייבה. ביין לא היה חייב, אבל יצא למשחק עם בני יהודה והיה הרופא היחיד במגרש. כל מאמצי ההחייאה מצידו לא צלחו. אחמד טיבי, שהגיע למשחק כצופה, ביקש מכל מי שהיה קרוב לרופא מטעם טייבה והאוהדים לזוז אחורה ולתת לביין לעבוד, אבל זה לא הספיק. "בנתיחה לאחר המוות שאלתי את הפתולוג כדי ללמוד מה קרה, אבל הוא אמר שהמשפחה הטילה חיסיון על הבדיקה. שמעתי שהיו קרדיולוגים שלא נתנו לו אישור לשחק בגלל בעיה מולדת, אבל לא יודע עד כמה זה מדויק. ששחקן מת לך בידיים ובכלל כל פציינט זו הרגשה נוראית. הפתולוג רק הסכים לומר לי שלא משנה מה הייתי עושה, לא היה עוזר".
ביין הוא מסוג הרופאים שאף אחד לא יכול היה להשפיע עליו. לא פעם, גם במשחקים קריטיים, הוא סירב לאפשר כניסה של שחקנים שעברו זעזוע מוח בחזרה למגרש בטענה של סיכון לחייהם ולאחר מכן הודו לו על כך שבחר לשמור על המקצועיות שלו. היום בגילו הוא לא מוותר על הדרך לעזור לאנשים. בגיל 72, החליט לפרוש מהדשא. "לא צריך שיוציאו אותך עם אלונקה, החלטתי שזהו", הוא מספר ומפרגן לרופאים הצעירים, "פעם היו רופאים שהיו מוציאים ספורטאים לטיפולים בחו"ל. היום אין צורך, יש רופאים צעירים מצוינים שאפשר וצריך לתת להם הרבה יותר קרדיט".
אגב, גם ביין ממשיך לנתח מדי יום ומקבל התייעצויות בקליניקה. "לא פעם ולא פעמיים הגיעו אלי שחקנים ממועדונים אחרים לקבל הכוונה וייעוץ נוסף, אבל תמיד הם ביקשו שלא אגיד ולא אספר שהיו אצלי כדי שבקבוצות שלהם לא יכעסו. אף פעם לא חיפשתי תקשורת, אלא רק לעזור ולראות אחרי הטיפול את הספורטאי חוזר, זה הסיפוק הכי גדול שיש".