ג`ניה ברקמן: למה הבלם לא עבר לבית"ר ירושלים?

בגיל 34, ג'ניה ברקמן מחשב מסלול מחדש. מי שמזוהה יותר מכל עם נוף הגליל, העיר בה גדול והקבוצה בה שיחק במשך הרוב המכריע של הקריירה, מחכה לצעד הבא. אמנם יש לו חוזה במועדון לעונה נוספת, אבל הירידה לליגה א' טרפה את הקלפים. בראיון ל"חמש אישי", הוא בטוח שהוא עדיין שייך לרמה של הליגה הלאומית ולא מראה סימני פרישה.

"הסטיגמה היא שג'ניה ברקמן ונוף הגליל זה ביחד", הוא אומר, "הדבר הראשון כשאומרים 'נוף הגליל', עולה השם שלי. גם הקבוצות שרצו לפנות אליי - חשבו שנוח לי וטוב לי. או שהם לא רצו להתעסק בזה או שידעו שזה אבוד מלכתחילה".

איך התמודדת עם הירידה?
"עברתי כ"כ הרבה במועדון הזה. היו לי מצבים ממש קשים, שלא היינו מקבלים משכורות, שהיינו מגיעים למשחק האחרון ונשארים בליגה. השנה הכל הלך לנו הפוך. בסוף זה הגורל. קשה לברוח מקארמה. בחיים לא הייתי חושב שהמועדון הזה יגיע לליגה א'. האמנתי שזה לא יכול לקרות, שנצליח להישאר. אני עד היום לא מעכל. ראיתי את הגרלת המשחקים וראיתי שאין נוף הגליל. אני בקבוצה מאז שעליתי לארץ. גדלתי ברחובות של נוף הגליל וגם במועדון עצמו. זה כואב מאוד".

"נעשו טעויות כי העובדה היא שכשלנו בסוף. לא למדנו מהטעויות, במיוחד אחרי השנה שעברה שנשארנו במבחנים. השתלשלות של דברים... לא רצו להתחיל עם איזה מאמן והוא לא רצה ללכת, הוא נשאר בכח בגלל החוזה. תוך כדי תנועה הלך מאמן ובא מאמן חדש ולא היה חיבור. בסוף שילמנו על הטעויות האלה".

אתה חושב על פרישה?
"אני כ"כ אוהב את המשחק הזה ושומר על עצמי ברמה גבוהה, גם גופנית וגם נפשית כדי להמשיך כמה שיותר. אם אתה קם כל בוקר ונהנה לשחק בכדור, למה להפסיק?".

אתה תישאר בנוף הגליל?
"יש לי חוזה לשנה הבאה, אבל בליגה א' הכל שונה. תקציבים שונים, משכורות שונות, תנאים שונים. אני לא יודע מה יקרה עם זה הלאה. המועדון עדיין מלקק את הפצעים. אני חושב שאני שייך לליגה הלאומית".

היתה לך אפיזודה קצרה בקבוצה אחרת - הפועל כפ"ס
"בעונה שעליתי ליגה, הם מימשו את האופציה עליי ושיחקתי בליגת העל. זה נתן בטחון. זו היתה שנה ראשונה בליגת העל, היתה התרגשות. אתה לא יודע למה לצפות. על כל טעות, אתה משלם. המשחק יותר מהיר, השחקנים יותר חכמים. עשיתי טעויות ושילמתי על זה. למדתי מזה. פתאום אתה צריך לשבת על הספסל, לחכות להזדמנות. המשכתי בשלי ונלחמתי. נכנסתי להרכב לתקופה לקראת סוף העונה. עמיר תורג'מן נתן לי את הבטחון והאמונה וזה צלח. לאחר מכן היה את העניין של הקורונה. היה בלאגן מבחינת תשלומים. היו שחקנים בכירים שצריכים לנהל את זה מול המועדון ואני הייתי אחד מהם. אולי הם נבהלו. בדיעבד, אני חושב שזה רק בגלל זה. הם חשבו שאני נוטר נגד המועדון. הם מצאו את השעיר לעזאזל. הם לא מימשו את האופציה ונשארתי חופשי".

בינואר 2018 היית כבר סגור בבית"ר. מה קרה?
"זה נושא מאוד רגיש. אם יש משהו שאני מתבאס עליו כל הקריירה שלי, זה המצב הזה. זה חלום לשחק שם. מה שקרה לי בטלפון עם האוהדים של בית"ר זה משהו שרציתי לחוות. הכל היה מסוכם עם אלי טביב. הסוכן שלי ינון התקשר אליי ב-2 בלילה ואמר לי להיות בבית וגן ב-06:00 בבוקר. קמתי והוא מודיע לי לחכות. זה היה יום אחרון של ההעברות. התאמנתי בנוף הגליל והייתי עם הטלפון כדי לשמוע צלצול. אני מאוד מתחבר לבית"ר. בסוף אני מאמין שהכל לטובה. עד היום לא קיבלתי תשובה מה היה שם".

"אם תבכה ותהיה בדיכאון מזה, זה יפגע רק בך. אמרתי לעצמי שאני חייב להמשיך. או שאתה מתרסק, וזה לא שווה את זה. הקריירה ממשיכה וכל יום הוא יום חדש. ממשיכים ודווקא נגד ראשל"צ במשחק שאחרי הבקעתי שער ניצחון".

בתחילת הדרך היתה לך פציעה שאיימה על הקריירה
"בשנה השניה בנוער, לקראת המעבר לבוגרים נפצעתי תוך כדי אימון בכליה. העניינים הסתבכו ולא שיחקתי כדורגל שבעה חודשים. לא הייתי בסכנת חיים, הייתי על סף לאבד את הכליה. בכל פעם הרופא היה אומר לי 'תשכח מהכדורגל, הדבר היחיד שאתה יכול לשחק זה שח מט'. אתה עובר ניתוחים ואשפוזים במשך חודש ואתה מסתובב עם דברים עליך. כשיש חלום, אתה לא יכול לוותר עליו. נלחמתי, עשיתי מה שצריך לעשות וקיוויתי שהסוף יהיה טוב. התפללתי כל לילה והתפילות שלי נענו".