מה גורם לכדורגלנים להתאהב בפוצ'יוולי?

עבור רוב שחקני הכדורגל, הפרישה מסמלת את סיומה של הקריירה התחרותית. אבל יש כאלה שמגלים עולם חדש - כזה שמאפשר להם להמשיך להתחרות, ליהנות מהכדור ובעיקר להציג את הטכניקה שהפכה אותם לכדורגלנים גדולים. קוראים לו פוצ'יבולי.

הענף, שנולד בחופי ריו דה ז'ניירו בשנות ה-60, משלב את חוקי כדורעף החופים עם היכולות של שחקן כדורגל. אסור להשתמש בידיים, והמטרה היא להעביר את הכדור מעל הרשת באמצעות הרגליים, הראש, החזה והכתפיים בלבד.

הכדורגלנים שכבר עשו את המעבר
השם הגדול ביותר הוא ללא ספק רומאריו. אלוף העולם מ-1994 לא הסתפק במשחקי ראווה אחרי הפרישה, אלא הפך לשחקן פוצ'יבולי תחרותי ואף הגיע לגמר אליפות העולם ב-2011.

גם רונאלדיניו, ניימאר, רונאלדו הברזילאי, רוביניו ודויד בקהאם נראו לא פעם משחקים פוצ'יבולי, בעיקר בתקופות הפגרה או באירועי ראווה. עבורם מדובר הרבה מעבר למשחק חופים - זו דרך לשמור על התחושה עם הכדור, מבלי להעמיס על הגוף כמו בכדורגל מלא.

בישראל התופעה צוברת תאוצה
גם בישראל אפשר למצוא יותר ויותר כדורגלנים שמגלים את הענף. חלקם מגיעים כדי לשמור על כושר, אחרים מתאהבים באתגר הטכני וממשיכים להתחרות גם אחרי הפרישה.

לא מעט משחקני העבר מספרים שהמעבר מרגיש טבעי. היכולת לעצור כדור, למסור מהאוויר ולקרוא את המשחק היא אותה יכולת שפיתחו במשך שנים על כר הדשא - רק שכאן היא באה לידי ביטוי על חול, עם רשת באמצע.

למה דווקא פוצ'יבולי?
היתרון הגדול של הענף הוא שהוא מתגמל טכניקה. מהירות או כוח פיזי פחות משמעותיים לעומת שליטה בכדור, תיאום עם בן הזוג ויצירתיות. במילים אחרות, בדיוק התכונות שהפכו כדורגלנים גדולים לכוכבים.

בנוסף, המשחק מתקיים בזוגות, דורש פחות ריצות ארוכות ופחות מאבקים פיזיים, ולכן גם שחקני עבר יכולים להמשיך להתחרות ברמה גבוהה שנים אחרי שתלו את הנעליים.

לא רק תחביב
בעולם, ובעיקר בברזיל, יש כבר ליגות מקצועניות, טורנירים בינלאומיים ופרסים כספיים משמעותיים. בישראל הענף נמצא בתנופת צמיחה, והטורנירים מושכים מדי שנה יותר משתתפים וקהל.

עבור רבים מהכדורגלנים, המעבר מהדשא לחול הוא לא סוף הדרך, אלא פתיחת פרק חדש, כזה שמאפשר להם להמשיך לעשות את מה שהם אוהבים יותר מכל: לשחק עם הכדור.