יש בליגת העל הרבה שחקנים שהמועדונים שלהם כבר לא באמת רוצים. שחקנים שלא נמצאים בתוכניות, שלא עשו את הקפיצה שציפו מהם או שנרכשו בהרבה כסף ולא הצדיקו את ההשקעה. הם תופסים מקום בסגל, מכבידים על תקציב השכר ולעיתים גם חוסמים את האפשרות להביא שחקנים חדשים. כולם יודעים את זה. המועדון, המאמן, הסוכן והשחקן. ובכל זאת, הם נשארים.
במקביל, כמעט כל הקבוצות הבכירות זקוקות עכשיו לשינוי. מכבי תל אביב ומכבי חיפה חייבות טיפול משמעותי בסגלים שלהן. הפועל תל אביב בנתה בסיס טוב, אבל חסרה עומק. מכבי נתניה זקוקה ליותר איכות. הפועל באר שבע חייבת להרחיב את הסגל ולהיערך לעומס של הליגה והמסגרת האירופית.
לכאורה, זו הסיטואציה האידיאלית לשוק העברות פעיל. לחלק מהקבוצות יש שחקנים מיותרים, ולאחרות יש צרכים ברורים. אלא שבפועל השוק כמעט קפוא.
הסיבה היא הכלל הלא כתוב שהשתלט על ליגת העל: לא מוכרים בתוך הליגה. אולי זה הפחד מתגובת האוהדים, אולי החשש לחזק יריבה, ואולי הפחד הגדול מכולם - לראות שחקן שלא הצליח אצלך פורח בקבוצה אחרת, ואז להידרש להסביר מדוע ויתרת עליו.
התוצאה היא מצב שבו לכל מועדון יש שחקנים שהוא מוכן לשחרר, אבל לא לקבוצה ישראלית. הבעיה היא שלרוב השחקנים האלה גם אין שוק אמיתי בחו”ל. הם נשארים תקועים, והמועדונים ממשיכים לשלם להם רק כדי שלא יצליחו במקום אחר. זו לא שמירה על נכסים. זו החזקה בנכסים שכבר לא משרתים אותך.
הבעיה חמורה במיוחד כאשר מדובר בשחקנים שנרכשו בסכומים גבוהים או חתמו על חוזים ארוכים. במקום להכיר בכך שהעסקה לא הצליחה, המועדון מנסה להצדיק את ההשקעה באמצעות עוד עונה, עוד מאמן ועוד הזדמנות.
בינתיים השכר ממשיך להיערם, הסגל מתנפח והיכולת לתקן נפגעת. זו עלות כפולה: גם משלמים על שחקן שלא משתמשים בו, וגם מוותרים על האפשרות להביא במקומו שחקן שכן צריך.
ליגת העל זקוקה עכשיו לחשיבה יצירתית יותר.לא כל מעבר חייב להיות מכירה במיליונים. אפשר לבצע טריידים, השאלות עם חלוקת שכר, עסקאות הכוללות אחוזים ממכירה עתידית או העברות בסכום נמוך שמאפשרות למועדון להשתחרר מחוזה כבד.
מכבי תל אביב ומכבי חיפה יכולות לשחרר שחקנים שיקבלו דקות ואחריות בקבוצות אחרות, הפועל תל אביב יכולה להשתמש בשוק המקומי כדי להוסיף עומק בלי להיכנס לעוד הימורים יקרים. מכבי נתניה יכולה להמיר כמות באיכות והפועל באר שבע יכולה לבנות סגל רחב יותר, שמתאים לקבוצה שרוצה להתמודד בשתי מסגרות.
אלה לא מהלכים שנועדו רק לפתור בעיה נקודתית של שחקן כזה או אחר. הם יכולים לאפשר לכל הקבוצות לתקן, להתייעל ולהשתדרג. כדי שזה יקרה, המועדונים יצטרכו לקבל שתי עובדות לא נוחות.
הראשונה היא שלא כל שחקן שלא הצליח אצלך הוא שחקן לא טוב. לפעמים הוא פשוט הגיע בזמן הלא נכון, למאמן הלא נכון או לקבוצה שלא התאימה לו.
השנייה היא שטעויות הן חלק בלתי נפרד מבניית קבוצה. הבעיה איננה לטעות בשחקן, אלא היא להמשיך לשלם על הטעות רק משום שלא נעים להודות בה. וכן, ייתכן ששחקן שתשחרר יצליח במקום אחר, אך זה לא בהכרח אומר שטעית כששחררת אותו. לפעמים שני הצדדים פשוט היו זקוקים לפרידה. מועדון טוב לא נמדד רק ביכולת לזהות שחקנים ולרכוש אותם, הוא נמדד גם ביכולת להבין בזמן מתי זה לא עובד, לקבל החלטה ולנוע הלאה.
הצרכים קיימים, השחקנים קיימים וגם הכסף כבר משולם. מה שחסר הוא האומץ לעשות עסקאות. כל עוד קבוצות ליגת העל ימשיכו להתייחס לכל מעבר בתוך הליגה כאל כניעה או חיזוק של האויב, השחקנים יישארו תקועים, התקציבים יישארו עמוסים והשוק כולו ימשיך לעמוד במקום. לפעמים הדרך הטובה ביותר להתחזק היא לא לפחד שמישהו אחר יתחזק.