להפועל אין תואר, אבל יש שם: לוזרים

נדמה שאם היינו רוצים לכתוב טור שיתאר בדיוק מרבי את מה שקרה אתמול בגמר גביע ווינר בחולון, היינו צריכים לכתוב את המילה ״וואו״ 500 פעמים ברצף, להוסיף בראש הטור את הכותרת ״וואו״, לתמצת בכותרת המשנה בעוד עשרים ״וואו״, וזהו. להעלות לאתר. כי ״וואו״ היא לא רק המילה האחרונה שאמר סטיב ג׳ובס לפני מותו, אלא כי גם אין מילה אחרת לתאר התפרקות מפוארת כמו זו של הפועל ת״א אתמול, ואין מילה אחרת לתאר התעלות מפוארת כמו זו של מכבי ת״א. ולכל צד יש בדיוק חמישים אחוז אחריות למהלך האירועים ההזוי, לחוויה החוץ־גופית המופלאה ולמומנטום המשתנה, המטורף והמוטרף, שחזינו בו אתמול בחולון.

ברק קטש
מבחינת הצהובים, מה שקרה אתמול בחולון היה כמו נס ז׳לגיריס שנמתח לאורך 13 דקות של משחק. כל מהלך מקבל משמעות אחרת ויכול היה להפוך את האירוע על ראשו, אם השפיץ של הציפורן היה נוגע בכדור קצת אחרת. מבחינת האדומים, נטולי תואר מאז 1993, היא סיימה את הערב ללא תואר אבל עם שם תואר: לוזרית. ולאור זאת, האם זה בכלל משנה מה קרה במשחק עד ל־3:01 דקות לסיום הרבע השלישי, אז קלע דניאל תייס את הסל הראשון של מכבי ת״א ברבע (וסחט עבירה), וצימק את ההפרש ל־21 נקודות? בוודאי שזה משנה, כי בלי זה אין לנו סיפור.

עד אותו רגע, למרות רבע ראשון סביר של הצהובים, הפועל ת״א הציגה תצוגה הגנתית מרשימה והשתמשה בכלים המוכרים שלה כדי לפרק את מכבי ת״א. ומכבי, כמו הקבוצה הכנועה וחסרת החיים שהיא מאז הפציעה של לונדברג, אכן התפרקה. הפועל הפעילה לחץ על מובילי הכדור וגרמה לג׳ימי קלארק לאבד את הראש. יוג׳ין גרמן נתן תצוגת קליעה אדירה, ואיטודיס שם את הכדור בידיים שלו ופינה לו את הבמה, כי זה הכדורסל של איטודיס. ועם כל רגע שעבר, עודד קטש הפך דומה יותר לברק בכר של הסופ״ש האחרון, כששדרי הקווים כבר מכינים את הטישו להתפטרות בשידור חי.

שבע הדקות הראשונות של הרבע השלישי עמדו בסימן 10:0 של הפועל ת״א, אבל הרגישו כמו ה־10:0 שקבוצת הכדורגל הצהובה חטפה ממכבי חיפה אי אז ב־1988. ואז, ב־3:01 דקות לסיום הרבע, כריית הבור שהפועל ת״א חפרה עבור מכבי ת״א נעצרה, ובהיפוך יוצרות מפואר הפכה לבור של עצמה. כאמור, דניאל תייס קלע סל, אולי רק כדי להראות שהקבוצה הזו עדיין מסוגלת לעשות סל. אף אחד לא חשב שזה יהיה הצעד הראשון במסע של אלף צעדים.

על איטודיס
בשלוש הדקות שנותרו עד לסיום הרבע השלישי שיחקה מכבי עם שלושה גארדים: וואלאס, קלארק ודיברתולומיאו, לצד ליף ותייס. איטודיס הרגיש בנוח עם ההפרש שבנה, ומולם עמדו בלאט, טימור, בלייקני, בלייזר ואודיאסי. בואו נגיד שאלו לא היו דקות שיגבירו את האמון של איטודיס בשחקנים הישראלים. באותו רגע, בגלל ההפרש והרצון לתת מנוחה לשחקנים המובילים, זה נראה כמו הרכב הגיוני.
 
אלא שאז מכבי רכבה על הפיק־אנד־רול בין ליף לקלארק, כשמולם בלייזר ובלאט. זה סיפק נקודות כמעט בכל פוזשן ושינה לחלוטין את המומנטום. ואם איטודיס הוא אדם נקמן, תמיר בלאט הולך לשלם ביוקר על בחירת הזריקות שלו בדקות הללו. הרבע נגמר ביתרון אדום של 11 נקודות. והרע מכל באדום, והטוב ביותר בצהוב, עוד היו לפנינו.

לאור התוצאה, זו נראית אמירה הזויה, וחלקו של איטודיס בהפסד היה בעיקר באווירת הפאניקה שיצר על הקווים. אבל מבחינת ניהול ההרכבים, הוא עשה את כל הדברים הנכונים. גם בניהול פסקי הזמן ברגעי המשבר. הוא לא הפסיד בגלל ההחלטות שקיבל מחוץ לקווים, אלא בגלל מה שקרה בתוך הקווים.

בתחילת הרבע הרביעי הוא חזר לחמישייה החזקה שלו: ג׳רמן, בראיינט, בלייקני, גינת ואוטורו. אבל המומנטום שהחל בסוף הרבע השלישי קיבל דחיפה עצומה כשמכבי החלה לשמור בלחץ מוגבר על הכדור. מניעת קווי מסירה, שמירות כפולות בפיק־אנד־רול, רוטציות מדויקות ואינטנסיביות שהורידו שניות משעון ההתקפה וגרמו לזריקות מאולצות של האדומים. מכבי דחפה את מובילי הכדור של הפועל לכיוון קו החצי, ומשם היה קל יותר לחטוף. זו הייתה הגנה שלא ראינו ממכבי העונה, בתיאום, בדיוק, באנרגיות ובתשוקה שלה.

ההגנה הזו סיפקה חטיפות שהעניקו לקלארק לייאפים ושלשות במעבר. גם וואלאס הצטרף לקונצרט עם קליעות מבחוץ. השחקנים של הפועל איבדו ביטחון בפעולות פשוטות. הם לא הצליחו לקלוע את הסל הזה שירחיק את הצהובים למרחק ביטחון, או לייצר את רצף העצירות שבאמצעותו קבוצות מונעות קריסה. מכבי הביאה את קלארק לרקוד מול תומר גינת, את אוטורו משכה לפיק אנד רול כדי למצוא את תייס. השחקנים האדומים קרסו על המגרש, ואיטודיס קרס על הקווים. הוא איבד את קור הרוח, ושפת הגוף שלו שידרה פאניקה, שלא לומר היסטריה. באותם רגעים הוא נראה כמו אוהד אדום שחווה על בשרו את כל הכישלונות והכאב האדומים לאורך השנים, כזה שיודע מה הולך לקרות בדקות הקרובות. כאילו הוא צפה בילדותו במייק לארגי ומוטי ארואסטי חובטים זה בזה, כאילו הוא עדיין מריח את עשן הסיגרים של שאול אייזנברג, כאילו הוא קרא בכל יום שישי ב״העיר״ את עלי מוהר, וכאילו אם לגביע היו קוראים ״גביע לוזר״, הפועל הייתה זוכה בו בוודאות. ולמרות שהוא אלוף אירופה, ולמרות שבמחזור הדם שלו אין כדוריות דם עם DNA לוזרי, נדמה היה שהוא מרגיש שהלוזריות האדומה המפורסמת, זו שכתבו עליה שירים, שוב מופיעה כדי לכתוב עוד בית בשיר. מה בית? פזמון.

אז הוא שם את הכדור בידיים של ג׳רמן, וזה גמל לו באיבוד. הוא שם אותו בידיים של בראיינט, וההתקפה נתקעה. שם אותו בידיים של בלייקני, וג׳ון די חטף לו את הכדור ופרגן לקלארק שלשה במעבר. ומכבי בפלוס 4, פלוס 6, פלוס 9. באותם רגעים הוא התגעגע למיציץ׳, או לפחות לסטורנסקי, אבל נאלץ להסתפק בקרינגטון. עם ארבעה גארדים, מכבי הענישה אותו דרך הורד, והוא התקפל מיד מהרעיון. 

בגדול, אלה היו אמורות להיות הדקות של אלייז׳ה בראיינט. אבל נדמה שמשהו עובר עליו בשבועות האחרונים. הוא נשמע לעומתי, ההתנהלות שלו חסרת סבלנות, קבלת ההחלטות שלו פחות מדויקת, המשחק שלו פחות אקספלוסיבי ומעט רך, ומהמבט שלו בעיניים נראה שהוא נמצא במקום אחר.

ושיא השיאים? אחרי פסק זמן של איטודיס (כאמור, הניהול הטקטי שלו היה מדויק), בפלוס 9 צהוב ובתוך מומנטום מטורף, מדר חטף לבלייקני את הוצאת החוץ מתחת לסל האדום. דיברתולומיאו אסף את הכדור ופרגן לוואלאס לשלשה. פלוס 12 צהוב, מינוס 12 אדום. גם מדר תפס את הראש, כאילו הוא לא מאמין.

על הרוח האנושית
אחרי 27 דקות, רק המחשבה שיש עוד דרבי יורוליג השבוע העבירה צמרמורת של פחד באנשי מכבי ת״א. מי צריך את זה עכשיו, כמו חלום רע שחוזר כל לילה. אבל עכשיו היא מגיעה עם אנרגיה חדשה ועם גביע קטן ולא משמעותי לארון הגביעים, אבל בהחלט משמעותי לתחושת האמונה העצמית, האישית והקבוצתית. זה לא אומר שזה יוסיף לה ניצחונות ביורוליג, בטח לא מול הרכב היורוליג של הפועל. זה לא אומר שלא חסרים לה גארדים משמעותיים. זה כן אומר שהרוח האנושית חסרת גבולות, ושאולי יש בקבוצה הזו יותר ממה שמספרים עליה.