להילחם לצידם: הגיבורים של רפי ארונוב

רפי ארונוב כבר מזמן מוכר לחובבי ה-MMA בישראל כלוחם בעצמו וכסוכן של מספר לוחמים מוכרים בארץ. לצד זאת, ארונוב הוא גם לוחם יס"מ, שראה הרבה קרבות (בעיקר מאז השביעי באוקטובר) ואיבד לא מעט מחבריו. 

בשיחה מרגשת עם ערוץ הספורט, ארונוב סיפר על ארבעת חבריו הקרובים שאיבד, שמות שכבר מוכרים כמעט בכל בית בישראל בשל סיפורי הגבורה שלהם, כשביניהם גם נמצא רן גואילי, החטוף האחרון שעזב את עזה.

"כשהתגייסתי למשטרה התחלתי בקורס יסוד שוטר, העקרונות והבסיס לשירות", סיפר ארונוב, "זה קורס של 7 חודשים ואת הקורס עשיתי עם שוטר בשם שי-אל כנפו ז"ל. היינו שלישייה של שוטרים מבאר שבע, אני, שי-אל ועוד שוטר מהיס"מ. עשינו חמשושים, לא החוויה הכי אידיאלית בגיל 27. שי-אל היה בכלל אבא לילדים. היינו ישנים באותו חדר ונוסעים יחד חזרה הביתה". 

ארונוב המשיך וסיפר על הקשר לכנפו: "מאוד התחברתי לשי-אל, היה לי מן מנהג לבוא אליו בשישי בצהריים, אשתו מכינה חלה מאוד טעימה עם שניצל. הייתי מגיע, אוכל איתו, שותים יחד בירה. הייתי משחק עם הילדים שלו. בשביעי באוקטובר הוא היה בנובה בתפקיד של שוטר. הוא לא היה אמור לעבוד כי הוא אף פעם לא לקח עבודות בתשלום בשבת, אבל היה לו חבר שנקלע לצרה וחיפש חילוף והוא רצה לעזור לו". 

"יש הרבה סרטונים שלו משם מאותו יום, כשהוא עם אקדח ונלחם מול מחבלים חמושים מכף רגל ועד ראש. הוא הציל הרבה מבלים באותו יום. יש עמוד ששיתפו שם את כל מה ששי-אל עשה בשביל המבלים בנובה. הוא היה הראשון לצאת להילחם למרות שידע שהסיכוי שלו לא גדול. עברתי איתו תקופה יפה מאוד ביחד והשתדלנו לשמור על קשר. לא מזמן הייתי בבת מצווה של הבת שלו והיה שם רגע מרגש שהכינו סרטון AI שלו נותן לה ברכה לכבוד היום הולדת, זה היה רגע קשה. המשפחה שלו מאוד חשובה לי".

"אחר כך עברתי ליס"מ נגב", המשיך לוחם ה-MMA הישראלי, "זו הייתה יחידה קטנה אז כולם הכירו את כולם. היו שם שלושה אנשים ואחד מהם היה אוריאל אברהם ז"ל, שעבר אלינו משיטור ערד, הוא היה לוחם בצבא. הוא היה מדריך לוט"ר. הוא היה בן אדם שנגע בכל מי שהיה ביחידה. כל אחד הרגיש חבר הכי קרוב שלו, לאף אחד לא היה משהו רע להגיד עליו". 

"על כל מי שנהרג תמיד אומרים שהוא היה רק טוב ואצל אוריאל זה היה הכי ככה", המשיך ארונוב, "לשון הרע אם היו מדברים לידו הוא היה הולך ולא רוצה לקחת חלק והוא היה תמיד ראשון להתנדב לכל דבר ולעזור. הוא היה גם מפקד, בן אדם שהיית הולך אחריו בעיניים עצומות. לוחם ענק, אבא מדהים. הוא נהרג ברעים בהיתקלות והמילים האחרונות שלו היו 'תמסור לאשתי שאני אוהב אותה'. ואז הוא אמר שמע ישראל ועצם עיניים, זה היה הבן אדם". 

"הוא קיבל כדור בצוואר וכשהוא נהרג, מצאו אותו כשהוא היה עם הנשק בידיים, עיניים בין כוונות. אם היית שואל אותי איך אוריאל נהרג ככה בדיוק הייתי חושב. הוא היה לוחם על. אפשר רק היה ללמוד ממנו. בן אדם זהב. כל אחד ביחידה הרגיש חבר קרוב שלו. לי ולו היה קשר מיוחד כי המשפחה שלו מערד וגם אני, הם היו שכנים שלי בערד פעם. לפני כמה זמן חנכו כיכר בערד על שמו, יש גם ציור שלו יחד עם עוד שלושה נופלים נוספים מערד".

ארונוב המשיך לשתף וסיפר על חבר נוסף שאיבד באותו יום ארור: "אלכסיי בודובסקי ז"ל הוא לוחם נוסף שהיה איתי. גרתי אצלו ביחידת דיור, עם כל המשפחה שלו. יש לי זכרונות מדהימים ממנו, כל בעיה שהייתה לי הוא ידע לפתור. הוא תמיד דאג לי. הוא היה בא באמצע משמרות, מוודא שהכל בסדר ושאני מרגיש בבית". 

"הכרתי את אשתו וילדיו מקרוב. גרתי בבית שלו בגדול. הוא היה מפקד, לוחם. הגיע ליס"מ מהבילוש, הוא נלחם על זה ורצה להיות איתנו. הוא ידע שזה המקום שלו. ידע שהוא צריך להיות לוחם, למרות שהיה בגיל 40 ומשהו. הוא היה מפקד מדהים ובן אדם שאנשים היו הולכים אחריו. הוא תמיד היה מסתער ראשון. יש לי זכרונות ממנו בראש, איזה בעיה שהייתה בביוב בבית. היינו פותחים יחד את הביוב ומתעסקים בחרא שנינו יחד זה ממש זכור לי". 

"כל מה שצריך הוא היה עושה, רק שאנשים ירגישו טוב. גם ביחידה, הוא היה מפקד מדהים ולוחם מצוין שהתעקש לעשות את כל המבחנים כאילו הוא היה ילד בן 20. כשהוא נהרג זה היה קשה לי. הוא נהרג באותה היתקלות עם אוריאל ברעים, תוך כדי לחימה. הוא היה בין הראשונים לצאת ולהסתער בשטח פתוח מול מחבלים שהסתתרו ביער. הם היו בקו הראשון ולכן גם נהרגו בין הראשונים. המשפחה שלו הייתה פחות בקשר עם היחידה, בחרה יותר להתרחק. בסוף כל אחד מקבל את הדברים האלה איך שהוא מקבל, קשה להישאר בקשר עם מישהו שמזכיר לך את מי שאיבדת". 

"לאחרונה אנחנו שוב מתקרבים אבל", סיפר ארונוב עם חיוך קטן על פניו, "לפני כמה ימים היה לאלכסיי יום הולדת, הוא היה אמור להיות בן 42. והמשפחה שלו החליטה לעשות על האש לכל הלוחמים מהיחידה לזכרו. ההורים שלו מאוד אוהבים שאנחנו באים לבקר אותם. לפעמים הזמן עושה את שלו".

ארונוב המשיך וסיפר גם על מי שהפך להיות אחד השמות המוכרים במלחמה הזו, רן גואילי ז"ל, שהפך לחטוף האחרון שיצא מעזה: "רני הגיע ליחידה אחריי. הוא היה הענק הירוק. בן אדם ענק, עשוי מבטון עם כפות ידיים בגודל של לא יודע מה. הוא מאוד אהב אגרוף תאילנדי וישר התחברנו בגלל זה. הייתה תקופה שהיינו יחד בקורס יסמ"ג, קורס של חמשושים. היינו אני הוא ועוד שוטר מהיס"מ יחד באותו חדר. היינו גם נוסעים יחד לקורס באותו רכב. אז שם יצא לי להתחבר איתו יותר לעומק". 

"גם האהבה שלו לאומנויות לחימה חיברה אותנו", הוא המשיך, "אבא שלו אמר לי שהוא ממש העריץ אותי. תמיד רציתי להחזיר אותו להתאמן, אבל לא יצא לנו לצערי. הוא היה בן אדם מיוחד. באותו יום הוא יצא להילחם עם כתף פרוקה. אם לספר בכמה מילים מה זה רן זה בדיוק זה, לצאת להילחם כשאתה פצוע. הוא היה אמור לעבור ניתוח והיה בכמה ימי מחלה בזמן השביעי באוקטובר. בגדול הוא פשוט ראה את כל הבלאגן ואמר שאין מצב שהוא נשאר בבית". 

"הוא חבר לכוח שלנו באזור קיבוץ עלומים ושם היה את כל הסיפור עם המג"ד, שהוא עלה לרכב שלו והם רדפו יחד אחרי מחבלים. הרכב הזה נכנס למארב והם התפצלו. בשלב הזה רן כבר היה עם כדור ביד וברגל, אבל הוא עוד שלח סלפי לחברים מהיחידה שהוא בסדר ושהוא חבש את עצמו. הוא היה לוחם בנשמה. לא כל אחד היה יכול לחטוף כדור ביד וברגל, לחבוש את עצמו ואז עוד להסתלבט על זה עם חברים בוואטסאפ".

"הוא גם דיווח לכוחות מאחור שלא יתקרבו אליו כי יש הרבה מחבלים באזור", סיפר ארונוב, "ואז הוא עשה את הבחירה הכי אמיצה. הוא הבין שסגרו עליו ואמר לעצמו 'תמות נפשי עם פלשתים'. הוא פשוט הוריד כמה שיותר מהאויב לפני שנפל, אומרים שהיה עשרות גופות של מחבלים איפה שהיה המיקום האחרון שיודעים שהוא נלקח ממנו". 

מכאן התחילה תקופה קשה, עליה סיפר ארונוב: "כשנודע שהוא בשבי הבשורה הייתה קשה, כי גם הרבה זמן לא ידענו אם הוא חי או מת. המשפחה קיבלה את הבשורה שהוא מת והיינו שם באותו ערב, אז היה מן טקס הספדים אבל בלי לוויה. המשפחה אחזה בתקווה שהוא חי וזה פשוט הרגיש כמו לקבור בן אדם ומצד שני לא לקבור אותו. הרבה זמן עבר אחר כך עד שהוא חזר". 

"הוא כמובן היה גם האחרון לחזור. זה גם הכי מתאר את הבן אדם, הוא דאג שכולם 'יעזבו את החדר' ואז וידא שהוא האחרון ויצא. זה הכי סימבולי בעולם. יש לו משפחה מדהימה והקשר שלי איתם ממש נהיה עמוק, אחרי כל הזמן הזה שהוא היה חטוף. היינו באים לבקר אותם כל הזמן ועד הרגע שהודיעו שהוא חזר היינו איתם".

לוחם ה-MMA הישראלי סיפר ברגשות מעורבים גם על היום שנודע כי גופתו חוזרת לישראל: "אני זוכר את היום שהודיעו לי שהוא חזר לארץ. הייתי בכניסה לערד ובאתי להניע את האוטו ופתאום קיבלנו הודעה שהוא חוזר. בכניסה לערד היה הכיסא האחרון, הצהוב של החטופים, עם תמונה שלו. זה היה כיסא שעמד שם ואני זוכר שטסתי לשם. אמרתי לעצמי שלפני שאני נוסע לגבול ללוות את הגופה שלו הייתי צריך לעבור שם. היה לי יחסי אהבה-שנאה עם הכיסא הזה. כל כך רציתי להעיף אותו משם כבר. איך שקיבלתי את ההודעה עפתי לשם ותלשתי את הכיסא מהעמוד שהוא היה קשור אליו שם, זרקתי אותו באוטו". 

"אתה לא יודע איך להרגיש ברגע כזה", הוא סיפר, "אתה מבין את המשמעות, אבל מצד שני אתה שמח, כי לא רצית שהוא יהפוך לעוד רון ארד. משם עפתי לשטח לרעים, איפה שהחזירו אותו מעזה. קיבלנו את הארון שלו בשטח ואז עשינו טקס צבאי. היה טקס מטורף שזה הכי מה שהגיע לרני. שיבוא ראש הממשלה והנשיא ושכולם ידברו עליו. הוא קיבל כבוד מלכים".

למרות זאת, ארונוב מספר על איך לדעתו רן היה מתמודד עם קבלת הפנים שקיבל: "אין לי ספק שהוא היה נבוך מכל מה שהיה שם. אני נשאתי את הארון שלו, נלחמתי על המקום הזה, אבל תמיד הסתלבטנו בהומור שחור על זה שאם הוא היה יכול לדבר הוא היה אומר 'אתם השתגעתם? יושבים פה במדי א' ועושים את כל זה בשבילי? שלחו אותי בשקט'. אם הוא היה יכול לדבר זה מה שהוא היה אומר לדעתי. הוא היה אוהב לצחוק, בן אדם מחבק כזה. הייתה לו לחיצת יד של לוחם. זכיתי בכבוד ללוות אותו ואת המשפחה במסע האחרון שלו. זה הציף את הכל. אפשר להגיד שביום הזה המעגל נסגר סוג של, זה היה חשוב".

"העלתי את המודעות לגביו בכל פלטפורמה אפשרית בזמן שהוא היה בשבי", סיפר ארונוב, "כל פעם שהייתה לי אפשרות דיברתי עליו ובאופן כללי על כל החטופים, בין אם בקרבות או סתם בפוסטים רגילים ברשתות החברתיות. התגובות האנטישמיות על הנושא? הן רק נותנת לי יותר מוטיבציה בקרבות. כל פעם שאני מניף את הדגל ומקבל על זה בוז, זה רק גורם לי לרצות לדחוף להם את הדגל בפרצוף יותר חזק".

"בשביעי אני איבדתי המון חברים ושוטרים, שאת חלקם הכרתי יותר וחלק פחות", המשיך לחלוק הלוחם הישראלי, "יש עוד שני שמות שאני רוצה להזכיר כאן. עומרי בירן ז"ל, שהקדשתי את הניצחון שלי אליו. הוא נהרג באותו בוקר שנלחמתי אחרי תחילת המלחמה. מאז לא הפסקתי לחשוב על הבן אדם הזה. גם אחרי הניצחון נסעתי למשפחה ולשבעה שלו, הם נכנסו לי ללב. הם הכינו לי דגל כזה לזכרו. הבטחתי שגם בקרב הבא שלי אני אעלה עם הדגל הזה". 

"עוד מישהו שנכנס לי ללב הוא יונתן אלעזרי ז"ל", סיפר ארונוב בכאב, "כשהייתי באופקים בלחימה שם מישהו נהרג ממש מול העיניים שלי. תקופה ארוכה הכחשתי את זה ולא רציתי לדעת מי זה היה. הרגשתי שהייתה לי סוג של אחריות על המוות שלו, כי חיפינו שנינו על פתח של בית שהיו בו מחבלים ולא חיפיניו על החלון. מהחלון הזה יצא קנה של מחבל שירה עליו. באיזשהו מקום בראש שלי הכחשתי את החוויה הזו, כי לא רציתי לדעת מי זה". 

"ואז יום אחד במקרה, במשמרת עם חבר שנלחמתי איתו באופקים, הוא זרק לי את השם שלו ומאז השם הזה נכנס לי ללב. זה ילד בן 19 שהיה בטירונות בכלל, הוא לא היה חמוש. הוא היה באופקים כי ביקר חברים בישיבה. לא היה לו נשק, אז הוא לקח נשק ממישהו שנפצע ויצא להילחם בלי מדים ובלי כלום. ככה איך שהוא, ילד בן 19 עם פנים של מלאך. זה הבן אדם היחיד בשביעי שראיתי נהרג מול העיניים שלי. הייתי שמח לעשות עם המשפחה שלו סגירת מעגל. ניסיתי ליצור איתם קשר, אבל לצערי לא ממש הצלחתי. אולי מהראיון הזה יצא משהו בגזרה הזו. הייתי שמח לסגור מעגל ולשבת עם המשפחה שלו".

המון שוטרים נפלו, גם תוך כדי המלחמה. הרשימה הזו לא נגמרת לצערי. יום הזיכרון הזה הוא יום קשה, אבל זה יהיה יום הזיכרון הראשון שהמעגל כבר סגור באופן מלא. היום ההוא היה שעתה של המשטרה ועשינו מה שהיינו צריכים. הרבה אנשים שילמו על זה בחייהם וחשוב שלא נשכח אותם. יש לי צמידים סימבוליים לזכרם של חלק מהם שאני לא לובש אותם כל יום, אני לובש אותם דווקא לאירועים שמחים. דווקא כששמח צריך לזכור כשזה בזכותם ולא אף אחד אחר. היום יום שלנו לא מאפשר לחשוב כל היום על מי שלא איתנו כבר ואני בטוח שהם גם לא היו רוצים שרק נחשוב עליהם כל הזמן וכמה שהם חסרים. אז דווקא בימים השמחים אני שם את הצמידים האלה שמזכירים לי ששום דבר לא מובן מאליו".

"כשאני עולה לקרבות אני מרגיש שהם איתי", הסביר לוחם ה-MMA, "אני תמיד עולה עם הדגל של היחידה ועם דגל ישראל שעליו יש את שמות הנופלים. בקרב שהיה לי אחרי השביעי באוקטובר במנצ'סטר לבשתי חולצה עם הפנים שלהם. זה תמיד נותן לי כוח, לפני כל כניסה לכלוב יש לי מן טקס. אני מסתכל לשמיים אומר שמע ישראל, וזה מזכיר לי את אוריאל כי אלה היו המילים האחרונות שלו. אני לא הבן אדם הכי מאמין בעולם, אבל אני אומר שמע ישראל ואז אני פונה לכל האנשים היקרים שאיבדתי ואני מבטיח להם שלא משנה מה אני זוכר אותם ושמהקרב הזה אני אצא מנצח". 

"זה מן טקס שיש לי לפני קרבות. מאז שאני עושה אותו לא הפסדתי ועמוק בפנים בהרגשה אני אומר שגם כשאני מדמם ופצוע בזירה, בסוף מה זה? זה כלום ביחס לאנשים שהקריבו את חייהם למען המדינה. בראש זה מכניס אותך למקום שאתה אומר לעצמך אני חייב לייצג אותם בכבוד. כבר בחרתי לשים את השמות שלהם עליי ולהזכיר אותם, אז אני לא יכול לעשות פדיחות".

ארונוב המשיך וסיפר על הקשר של חבריו לספורט בכלל ולענפי הלחימה בפרט: "כולם היו מאוד תומכים בקריירה שלי. הם היו מסתכלים בצורה של הערצה לצורה שאני מקדיש את החיים לענף הזה. רן היה מתאמן פעם באיגרוף תאילנדי ומאוד רציתי שיחזור להתאמן, אבל זה אף פעם לא יצא לפועל. בכל אחד מהם נגעתי בצורה מסוימת, כי אני גם המדריך קרב מגע של היחידה. הם היו אוהבים את האימונים שלי, ככה שבצורה עקיפה אפשר להגיד שהצלחתי למשוך אותם לכיוון של עולם הלחימה, לא בהכרח אומנויות לחימה, אבל אימונים על קרבות פנים לפנים, זה חלק גדול מהעבודה שלנו". 

"כל אחד מהם היה לוחם ואם יש לפעמים שוטרים באימונים שמחפפים, אז הם בחיים לא", הוא המשיך, "אלכסיי תמיד אהב להחכים וללמוד, רן היה נהנה באימונים. אוריאל היה לוחם בנשמה, אז הוא היה עושה כל מה שאמרו לו בלי לדבר. שי-אל מאוד אהב כדורגל, הוא אהד הפועל ב"ש. הקבוצה עשתה לו שלט פעם, המשפחה מאוד קשורה למועדון. אז יש לו גם נגיעה בספורט. שי-אל היה פעם באולטראס של הפועל באר שבע, אז היה לו קשר חזק לכדורגל".

לבסוף, ארונוב מסר מסר אחרון לחבריו, לרגל יום הזיכרון הראשון לאחר סגירת המעגל, כפי שהגדיר זאת בעצמו: "מה הייתי רוצה להגיד להם כרגע? שאני אוהב אותם, שאני מתגעגע אליהם ושהם חקוקים לי לעד בלב. אני מתגעגע אליהם ואני אמשיך לייצג אותם בגאווה וכבוד תמיד".