"גביע האביב יחזור לשער הנגב": על אירוע שהוא יותר מתחרות שחייה
אגודת שחייני הנגב עברה כל כך הרבה מאז 7.10, אבל בסופ"ש האחרון היא סיפקה מפגן עוצמה מרגש ויוצא דופן, כשארגנה את התחרות השנתית המסורתית שלה, הפעם במכון וינגייט. אף עין בבריכה לא נותרה יבשה
אמיר כהן (פיש) בטקס הפתיחה של גביע האביב | צילום: גיא דר
לכל הכתבות באתר שוונג
כשהייתי שחיין בתור נער, הכרתי את הארץ לאורכה ולרוחבה. התחרויות שלנו היו בעיקר בקצות הארץ, שם היו מקומות לאירוח ובריכות (כמעט) ראויות, טרום עידן וינגייט המחודש. אחת הנקודות הזכורות לי ביותר בלוח השנה הייתה תחרות "גביע האביב" בגבולות, בניהולה של אגודת הפועל אשכול עם המאמן פרד כהן.
היינו מגיעים לקיבוץ בנגב המערבי ביום שישי, להצגה אחת של המשחים "הארוכים", ישנים בקיבוץ ולמחרת יום תחרויות מלא מהבוקר עד הערב. מאות שחייניות ושחיינים על הדשא המשקיף לבריכה, מדי פעם קופצים ל"גיגית" לאיזה משחה, והאווירה תמיד הייתה נהדרת - מזמינה, משפחתית וספורטיבית.
ברבות השנים הצטרף למשימה מאמן אגודת שחייני הנגב אמיר (פיש) כהן, והתחרות התפצלה ליום אחד בגבולות וליום נוסף בבריכה בשער הנגב. המטרה של פרד הייתה אחת - "להביא את השחייה הישראלית לנגב המערבי", משימה כמעט חלוצית, לא כל שכן ספורטיבית, כאשר הוא ופיש עמדו בה מעל ומעבר שנה אחר שנה. גם אחרי פטירתו של כהן, המסורת נמשכה ומדובר בתחרות השחייה הוותיקה ביותר שנערכת על ידי אגודה בישראל - 38 שנה.
אלא שהשנה, המסורת הזו הועמדה בסכנה. 7 באוקטובר פגע פגיעה קשה גם בספורט בעוטף, ובשחייה בפרט. השחיינים התפזרו ברחבי הארץ, הבריכה בשער הנגב נותרה ריקה ומי חשב בכלל על תחרות באזור? קודם כל צריך לאסוף את השברים - לבכות על המתים הרבים, להילחם על החברים החטופים ולמחות עוד דמעה בתוך המשקפת באחת הבריכות הזמניות שמארחות את האגודה.
בחודש מרץ, המרכז ההידרותרפי בשער הנגב, בו גם בריכת האגודה, חזר לפעול. חלק מהשחיינים, אלו שגרו רחוק יותר מהגבול, אף חזרו לביתם ולהתאמן בבריכה. המאמן "פיש", המפונה ממפלסים, עושה את הדרך כל יום לבריכה וחזרה למקום מושבו הזמני בהרצליה, ובין נסיעה לנסיעה, ויחד עם שותפתו לצוות האימון מיכל גזית, הוחלט - עושים את גביע האביב גם השנה, למרות הכל ואולי... בגלל הכל.
לארח מאות שחיינים בשער הנגב עדיין לא בא בחשבון בימים אלו, במיוחד כשגם האזעקות חזרו, כולל תוך כדי אימונים. אז האגודה נעזרה במכון וינגייט ואירחה את התחרות בסוף השבוע האחרון בבריכה הלאומית הגדולה. אנטיתזה מוחלטת ל"גיגית" של גבולות, או למדשאות והנוף הפסטורלי של שער הנגב... אבל המים אותם מים, הצוות אותו צוות והשחיינים אותם שחיינים.
הרגע המרגש ביותר בתחרות היה טקס הפתיחה (אותו כותב שורות אלו זכה להנחות), שלא הותיר עין יבשה. בין האורחים היו החטופים שהוחזרו קלרה מרמן ולואיס הר (שהוא גם סבא של השחיין גל בז'רנו), ורד ליבשטיין אלמנתו של ראש המועצה אופיר ליבשטיין ז"ל, משפחתו של פרד כהן ז"ל, ועוד שלל אורחים מכל הנגב המערבי וגם ראשי איגוד השחייה. הדמעות של "פיש" נקוו בעיניו בערך מהמשפט הראשון ונותרו שם עד דקת מחיאות הכפיים שנעלה את הטקס. "תודה לכל מי שעזר לנו לקיים כאן את התחרות", אמר פיש לקהל: "אבל בשנה הבאה גביע האביב יחזור לשער הנגב".
והייתה גם שחייה. קריטריון אליפות אירופה של יהונתן יצחקי, שחיינים אולימפיים שכיכבו כמו יעקב טומרקין, אביב ברזלי וגל כהן גרומי. אינספור שיאים אישיים של השחייניות והשחיינים הצעירים. אבל האמת היא, שהשחייה הייתה משנית ביום כזה. עצם קיומה של התחרות הייתה הפגנת עוצמה בלתי רגילה, כמו אמירה ש"אף אחד לא יעצור אותנו". עכשיו, נותר לקוות להתאוששות גם מאגודה נוספת שנמצאת היום בקשיים אדירים וכל שחייניה מפונים - הפועל גליל עליון. כפי שקרא פיש גם בטקס עצמו - אסור לשכוח את המפונים גם מהצפון. מי ייתן וכולם ישובו הביתה בביטחון ובמהרה