כך החלטתי לעשות צ'אלנג' ישראמן מלא אחרי שלושה חודשים בעזה

להרשמה לצ'אלנג' ישראמן לחצו כאן

אז למה לעשות צ'אלנג' ישראמן מלא אחרי שלושה חודשים במילואים? שלושה חודשים בהם כמעט לא התאמנתי, כשמרבית האימונים שכן הצלחתי לעשות היו לרוץ מעלה ומטה בחדר במדרגות של בניין באמצע בית להיא עם ווסט קרמי לגופי.

לקחתי על עצמי את האתגר, מלבד האתגר הספורטיבי עצמו, לשתף אתכם קוראות וקוראי שוונג במה שעבר עלי מהבוקר הנורא של 7 באוקטובר, ואנסה לגלות תוך כדי השיתוף, למה החלטתי שהדבר הנכון עכשיו הוא להירשם למרחק המלא בצ'אלנג' ישראמן.

6 באוקטובר, מי זוכר שזה היה חג סוכות... אני נכנס לסוכה של חבר שלי תומר שבחצר הבניין, הוא בונה סוכה כל שנה ומזמין את דיירי הבניין לארוחות ערב משותפות. רוב הדיירים בגילאים מתקדמים והקשר ביניהם מסתכם בשלום מנומס בגרם המדרגות בין משימות היומיום ואזעקות הטילים.

זה היה יום שישי רגיל למדי, אחר הצהריים רגוע כשהשבת מתחילה להיכנס כאילו מישהו מסובב את הכפתור העגול שמווסת את לחץ השבוע, מנמיך אותו אט אט כמו כפתור העוצמה של המוזיקה ברכב.

אני נכנס לסוכה ומופתע לפגוש שתי בחורות צעירות יפהפיות מלאות אנרגיה. אחת מהן, סיוון, היא הבת של אפי וקרן השכנים מהדלת ליד. אני מתיישב סביב שולחן הפלסטיק וממלא לי כוס סודה, מציע לאחרים תוך שאני וסיוון חולקים את החוויות מהמפגשים האקראיים שלנו בגרם המדרגות בשעה 4 לפנות בוקר - כשאני יוצא להתאמן והיא חוזרת אחרי עוד ליל מסיבות ובילויים. אנחנו צוחקים על הסיטואציה ותוהים האם יש גיל שממנו נעלם הצורך במסיבות, אלכוהול ולילות ללא שינה ועולה הצורך לקום מוקדם ו"להרוויח" את היום.

במפגשים האקראיים שלנו בגרם המדרגות החשוך של הבניין, היינו עוצרים לשאול "מה חדש", "איך היה בצבא" או במסיבה שזה עתה חזרה ממנה. סיוון, תמיד בחיוך והבעת עניין, מביאה עימה רוח צעירה של סקרנות ורצון לטרוף את העולם.

ככה יושבים, באווירה נינוחה של יום שישי כשסיוון משתפת אותנו בהתרגשות על אהבתה למסיבות, "מחר" היא אומרת "אני הולכת למסיבת טבע מטורפת בדרום, משהו מיוחד, לא סתם מסיבה, פסטיבל", "היא לא באה איתי" היא אומרת על חברתה, "היא לא מהחבורה של המסיבות, בטח לא כשמדובר באירוע בסדר גודל כזה".

7 באוקטובר 5:50 בבוקר, אני קם אצל הוריי במבשרת, עולה על אופני השטח ויוצא לרכיבה בנוף הביתי של הרי ירושלים. מאז התחרות האחרונה, בדיוק לפני חודש, באליפות העולם באיש ברזל בעיר ניס בצרפת, אני פחות מקפיד להתאמן לפי תוכנית, אלא פשוט זורם ונהנה מהאימונים. הרבה רכיבות שטח בטבע, שעושה לי טוב על הנשמה.

הבוקר קצת מוזר, כבר מהיקיצה ישנם קולות של פיצוצים רחוקים, נשמע כמו זיקוקים... אני מתעלם, שותה את הקפה בזריזות, תוקע עוד חתיכת עוגה שאמא הכינה רק לי ויוצא עם האופניים.

בירידות התלולות דרך הכפר עין נקובה בואכה נחל כסלון, הטבע עוטף אותי, אני מתמסר אליו ומצליח לשכוח מכל טרדות החיים, לברוח לשקט הירוק של האלונים ושיחי האלות הממלאים את הנחל.

תוך כדי הטיפוס על שביל הכורכר המובילים לקיבוץ צובה, קורעת אזעקה את השקט ויירוט של טילים מעל לראשי, מלווים בפיצוצים, מרעידים את הקרקע ומחזירים אותי בבת אחת למציאות. טלפון מאמא מבשר שבחדשות הודיעו על ירי מסיבי מעזה לכל רחבי הארץ ושהחלו ידיעות על התקפה קרקעית לא ברורה שמתרחשת בעוטף עזה. השעה 8:09 ואני מבין שמשהו רע קורה.

אמשיך לשתף בכתבה הבאה...