הם גדלו על מסי, וכעת הם מחזירים לו חוב

באדיבות כאן 11 - המשדר הרשמי של מונדיאל 2022. שידורים חיים, תקצירים, סטטיסטיקות ועוד מחכים לכם בעמוד המונדיאל של כאן.

צמד המילים "הריקוד האחרון" הפך לקלישאה הכי שחוקה בעולם הספורט. מאז שהפכה לסדרת הדוקו ספורט המצליחה ביותר אי פעם, על השיקגו בולס של עונת 1997/98 כל שחקן על סף פרישה לא סתם "תולה את הנעליים", אלא "רוקד". כולם רוקדים עכשיו: מערן זהבי ועד לוקה מודריץ'. וגם ליאו מסי "רוקד"  - המונדיאל הנוכחי הוא האחרון שלו בקריירה, מה שהדביק לו מיד את התווית (בתוספת הסרט הדוקומנטרי שלפחות על פי מקורות זרים, מצטלם בימים אלה ממש).

ומכיוון שהמטאפורה הפכה להיות כל כך משומשת, לפעמים קצת קשה להבדיל מהו סתם סיבוב פרידה, ומהו באמת "ריקוד אחרון" - כלומר, פרידה מפוארת שתותיר חותם ותיזכר לדורות. כזו שתעמוד ברף של הקריירה העצומה שהביאה אותך עד הנה. לפרוש כמו שג'ורדן פרש ב-98 (למרות שהוא חזר שנתיים אחר כך), כשאתה בשיא שלך. תנועת ניצוח אחרונה לפני שמתפנים ליום שאחרי המשחק.

וכנראה שהבנאדם היחיד שתווית "הריקוד האחרון" יושבת עליו ממש טוב הוא מסי. מהרגע שבו הכריז שהמונדיאל הנוכחי יהיה האחרון שלו, האווירה סביבו וסביב הנבחרת שלו - ארגנטינה - התהפכה במאה ושמונים מעלות. לפתע, כל שוחר כדורגל (בין אם הוא פרשן, מאמן, אוהד ואפילו שחקנים פעילים במונדיאל) הוציא מפיו את המשפט "מגיע למסי". נראה כאילו כל המערכת של הכדורגל העולמי נדרכה לקראת האפשרות שמסי יפרוש, ורוצה לסלול את הדרך למה שאמור להיות הסיום המוצלח, כמו הסל ההוא בסולט לייק סיטי. ריקוד אחרון אמיתי = מסי מנשק גביע.

וכמובן שהמטאפורות לא חופפות; מה שהיה נכון ל-NBA של שנות התשעים, לא ממש מתאים לכדורגל של 2022. ובכל זאת, קו מקשר אחד כן הצלחתי למצוא בין שיקגו הג'ורדנית - לבין ארגנטינה של מסי. כי גם מייקל ג'ורדן, כזכור, היה שחקן מוכשר פחות או יותר מאז שהגיע לליגה - בדראפט המפורסם של 1984. במשך שבע שנים תמימות הוא צלף וקפץ והטביע על ומול כל מה שזז. אבל הוא לא היה אלוף, כי הקבוצה מסביבו פשוט לא היתה טובה מספיק. בשיקגו היה ג'ורדן אחד מפלצתי, ומלא שחקנים טובים, אבל לא גדולים ממש.

וככה לאט לאט נבנתה מלאכת המרכבה שהציבה סביבו - בהתחלה את סקוטי פיפן, ואחר כך את הוראס גרנט, ואחר כך את פיל ג'קסון, ואחר כך את דניס רודמן וכו'. רק כאשר היתה סביב ג'ורדן קבוצה הרמונית ושלמה - הוא הצליח להפוך משחקן טוב, טוב מאוד ואפילו להיסטורי, לכזה שזוכה באליפויות. כי רק קבוצה טובה ושלמה יכולה באמת להגיע רחוק.

וזה, אם תרצו, בדיוק הסיפור של נבחרת ארגנטינה. הכישרון של מסי תמיד היה שם, אבל אם נתעלם מהקמפיין של 2006 (שבו מסי שיחק תפקיד יחסית קטן), בכל השנים שלאחר מכן (כולל 2014, שאז ארגנטינה הגיעה לגמר), מסי היה יוצא דופן בכשרונו - אבל הנבחרת שמסביבו לא היתה טובה מספיק. היו שם שחקנים טובים (חלקם אפילו אגדות, כמו אנחל די מריה או סרחיו "קון" אגוארו), אבל לא היתה קבוצה חזקה מספיק שתוכל לתת לו גב, ולאפשר לו לעשות את מה שהוא יודע - בלי להיות המושיע היחידי.

וכשמסתכלים על הסגל של ארגנטינה הנוכחית, לכאורה, זו גם נראית כמו נבחרת לא מאוד מרשימה (בטח לא כשמשווים אותה לנבחרת כמו צרפת, למשל). אבל במונדיאל הזה אפשר לראות סביב מסי גוף חי, בריא, שפועל ביחד ומסוגל לשחק טוב. מאמיליאנו מרטינס, השוער, שמספק מנהיגות אדירה בין הקורות (עמדה שארגנטינה לקתה בה בשנים קודמות), דרך הגנה שבה ניקולאס אוטמנדי לא מפסיק לתת פייט, דרך קישור חזק, עם כוכב בהתהוות כמו אנסו פרננדס - וכמובן, חוליאן אלבארס, רק בן 22 אבל כזה שכבר העניק לארגנטינה המון במונדיאל הזה. (וזה כשלאלבארס יש 18 הופעות בלבד במדים הלאומיים).

וכשזה המצב, ויש סביבו קבוצה טובה ויציבה שמספקת לו את הרגליים על הקרקע - מסי יכול לפרוח. זה לא סתם שבשנת 2022, הוא כבש יותר מאשר בכל שנה אחרת במדי הנבחרת (ו-2022 עוד לא הסתיימה). פחות מוטל עליו, נפשית ומקצועית - והוא יכול להתמקד במה שהוא יודע לעשות הכי טוב: לתרום בחלק ההתקפי. להבקיע, לבשל, ולהיות שם במקומות שבהם הוא יכול לתרום בצורה הכי טובה.

נבחרת ארגנטינה, שפעם היתה אסופה אקראית של שחקנים מוכשרים מכל מיני מדינות בעולם, היא היום קבוצה עם עמוד שדרה חזק. הקרדיט בהחלט מגיע למאמן ליונל סקאלוני, שהגיע אליה אחרי מונדיאל לא טוב ברוסיה, והצליח לאט לאט לבנות את החתיכות בפאזל סביב מסי. להכשיר את הקרקע שעליה יוכל מסי לייצר את הכדורגל הטוב בקריירה שלו. לאפשר לו להפוך משחקן מאוד מאוד מוכשר, לכזה שמסוגל לקחת מונדיאל.

וייתכן מאוד שזה גם עניין דורי; מסי, די מריה, אוטמנדי והשוער המחליף פרנקו ארמאני הם היחידים בסגל הזה שנולדו בשנות השמונים. כמה משחקני המפתח של הנבחרת הזו הם ילידי סוף שנות התשעים - כריסטיאן רומרו ונהואל מולינה הם בני 24, אלקסיס מקאליסטר בן 23, אלבארס בן 22, פרננדס בן 21. השחקנים האלה גדלו על ליאו מסי בתור אייקון (לאלבארס אפילו היה פוסטר שלו בחדר), שנות הפריצה של מסי במדי ברצלונה היו השנים שבהן הם התחילו לראות ולחוות כדורגל. עכשיו הם משחקים יחד עם מי שהיה נערץ עליהם, ויחד עם הרצון הברור להביא גאווה הביתה - היכולת להגשים חלום ולסגור מעגל ביחד עם השחקן שהם כל כך אוהבים, מהווה מוטיבציה נוספת לנבחרת הזו.

נכון לשעת כתיבת שורות אלה (מאוחר מדי בלילה, סיפור ארוך) - עדיין לא ברור את מי תקבל ארגנטינה בגמר. אבל גם אם זו תהיה צרפת, שהיא הפייבוריטית הברורה, לארגנטינה היום יש את הנבחרת הכי חזקה שהיא שלחה כבר שנים ארוכות. ויש כאן הבדל בין "חזקה" לבין "איכותית"; האם השחקנים יותר טובים מהשמות שהיו בארגנטינה בשנים קודמות? אני לא בטוח. אבל כקבוצת כדורגל עם יסודות ועם תחושת שליחות, יש כאן משהו שארגנטינה לא ראתה כבר המון שנים.

האם זה יספיק לגביע? רק אלוהים יודע. אבל מה שבטוח הוא שבניגוד ל-2018, הפעם צרפת תצטרך להיתקל בארגנטינה חזקה בהרבה - באתגר שהיא תצטרך לעבוד קשה יותר כדי לעבור. היא לא רק תפגוש את מסי, היא גם תפגוש מערכת שלמה שיודעת לתמוך בו. אגודת זרדים שקשה להכניע. קבוצה שלא רק מגבה את הכדורגלן הכי מסוכן שיש בעולם, אלא גם כזו שמאפשרת לו להיות טוב יותר.