ראו כוכבים: השיעור שנבחרת ארה"ב למדה במונדובאסקט

"זה לא ששאר העולם משחק איתנו תופסת. הם כבר תפסו. למעשה, במונחים של תחרויות בינלאומיות, הם כבר עקפו אותנו"
(עיתונאי אמריקאי כלשהו, אחרי הפסד בחצי גמר גביע העולם. הפאנץ' יגיע בסוף)

לא הביאו דרג ז'
אחרי ההפסד בשלב הבתים השני מול ליטא, שהיה חסר משמעות ועל פניו נראה שישלח את ארה"ב לחצי הנוח יותר של שלב הנוקאאוט, התעצבן גילברט ארינאס וטען שארה"ב שלחה לטורניר "נבחרת דרג ז'". אז בואו נחזור 20 שנה אחורה, ותגידו איך נראה לכם סגל שאלה הכוכבים שלו: רג'י מילר (הול אוף פיימר), פול פירס (גם), בן וואלאס (כנ"ל), שון מריון, אלטון בראנד, בארון דייויס, מייקל פינלי, ג'רמיין אוניל. זהב בהליכה, לא? אז זהו, שלא. בטורניר שנערך אז על אדמת ארה"ב, באינדיאנאפוליס, האמריקאים הפסידו 3 פעמים ודורגו במקום השישי.

אולי זה לא באמת קשור רק לאיכות של השחקנים, אלא לזלזול בשאר העולם. ארינאס היה חלק מדור שזילזל בכל מה שאינו אמריקאי, וספציפית הוא גם היה מהאנשים שהוציאו לכדורסל האמריקאי שם רע כשהסתבך בתקרית אקדחים; במובן הזה, נראה שהוא - כמו רבים מחבריו ביבשת - לא באמת השתנה. זה לא אומר שהאמריקאים כנבחרת לא הפיקו לקחים; אבל אחרי ההפסד לגרמניה בחצי הגמר המדהים של גביע העולם, אפשר כבר להגיד בוודאות שכל עוד האמריקאים לא שולחים את הנבחרת הטובה ביותר שהם יכולים - זה לא תלוי רק בהם.

הנה לקח אחד שכן יישמו, למשל. בנבחרת ההיא שיחקו יחד ג'יי וויליאמס (20) ובארון דייויס (23), עם אנטוניו דייויס (34) ורג'י מילר (37). ב-2023, הפער בין השחקן המבוגר ביותר (בובי פורטיס וג'וש הארט, 28) לצעיר ביותר (פאולו באנקרו, 20) הוא רק 8 שנים; השלד מורכב בעיקר משחקנים בני 23-27, שאמורים להיות טובים עד טובים מאוד ב-5 השנים הבאות. יש בו 4 אולסטארס (אדוורדס, הליברטון, ג'קסון ואינגרם), שניים ששיחקו בעונה שעברה ברמת אולסטארס (ברונסון וברידג'ס) ועוד 3 שאף אחד לא יופתע אם יהיו אולסטארס בשנתיים-שלוש הקרובות (באנקרו, ריבס, אולי קסלר).

הנבחרת הזו אמנם לא תיקח זהב, אבל הנבחרת הראשונה בעידן סטיב קר וגראנט היל נבנתה לטווח של 5 שנים לפחות: גביע העולם 23', פריז 24', גביע העולם בקטאר 27', אל.איי 28'. צריך לזכור גם שמסורתית, המשחקים האולימפיים מעניינים את האמריקאים יותר מגביע העולם, כך שבעידן החדש, בעיקר מאז הפיאסקו של 2004, הסגלים האולימפיים תמיד טובים יותר.

לא הביאו תוכנית ב'
מוקדם להספיד את האמריקאים. כמו שקורה אחרי כל גביע עולמי לא מוצלח, לפריז 2024 עשויים להגיע מיטב הבנים בפסים ובכוכבים כדי להציל את המולדת. אם לברון, סטף ודוראנט יחליטו שהם רוצים ריקוד אולימפי אחרון, הם יקבלו כרטיס אוטומטי (קוואי, PG ודריימונד? כנראה. ג'יימס הארדן? לא בטוח). טייטום, בוקר, ג'יילן בראון ואדבאיו עשויים להיות שם גם הם. אולי גם אוון מובלי וג'ארט אלן.

מה שכן, תרשמו תרשמו: לפחות 5 שחקנים מהסגל הנוכחי אמורים להיות גם בפריז 2024. אני די יכול לשער מי לא יהיה שם - ברנדון אינגרם, שלא הצליח להתרגל לתפקיד משני. קייד קנינגהאם, אם באמת ייתן עונת פריצה כמו שרבים צופים, מועמד חזק. אבל בואו נחזור רגע לאדבאיו, מובלי ואלן, כי אם מדברים על גבוהים, אולי על דבר אחד קר והיל מתחרטים: הם לא הכינו תוכנית ב'.

לא יודע מה היתה הזמינות של ג'ארט אלן, אבל היה עדיף לקחת אותו כגיבוי ולא את קסלר הצעיר, בדיוק בשביל הוולאנצ'ונאסים והפויטמנים של העולם. מעבר לזה, האם יש ביג-מן אמריקאי שבאמת היה יכול לעשות את ההבדל? אולי אולי אנתוני דייויס, והסיכוי להביא שחקן פציע אחרי גיל 30 לטורניר בינלאומי שאינו משחקים אולימפיים קטן מאוד.

ג'ארן ג'קסון ג'וניור הוא הרי שחקן ההגנה של העונה ב-NBA, אבל מצטיין בדרך כלל כשסנטר מאסיבי כמו סטיבן אדאמס (הניו זילנדי) סותם את הצבע ומאפשר לו לפטרל. כך עשה גם רוברט וויליאמס בבוסטון, שהגנות בכדורסל של פיב"א היו משאירות חופשי. ברוק לופז? כבר בן 35. אדבאיו? ספק. הרי כולנו זוכרים שמוסד הסנטר די מת ב-NBA עד שקיבל החייאה, וגם זה קרה בזכות שחקנים בינלאומיים שהמציאו את העמדה הזו מחדש.

לא התרגלו ל-40
חלק גדול מהשחקנים האמריקאים לא התנסו מעולם בכדורסל של פיב"א, וגם את זה ידעו בארה"ב. במשחק של 48 דקות, למשל, יש מצב שהאמריקאים עדיין היו מנצחים את הגרמנים. ג'ארן ג'קסון ג'וניור אמר לאחר אחד ממשחקי ההכנה ששחקני ה-NBA רגילים שאפשר להיות בפיגור 20 ברבע הראשון ועדיין לנצח, אבל בכדורסל נבחרות בינלאומי אין את הלוקסוס הזה.

מעבר לזה, תסתכלו על צוות המאמנים והפילוסופיה: סטיב קר, טיי לו ואריק ספולסטרה מעולם לא שיחקו כדורסל שמסתמך על גודל וחפירות בצבע. כולם מאמינים בשחקני 2way, רבגוניים, סוויצ'אביליים, עם יכולת קליעה. יש גם סיבה שהנבחרת הזו נבנתה לפי הפילוסופיה: שלושת המאמנים האלה מחזיקים ביחד 7 טבעות אליפות ועוד 6 הופעות בגמר. זה לא כדורסל של פיב"א, הרי אף מאמן ב-NBA לא מאמן כדורסל של פיב"א, אבל זה כדורסל שאמור היה להביא קבלות.

הבעיה היא ששאר העולם הפסיק לשחק משחקים. גם לפני 20 שנה היו נבחרות מוכשרות, אבל היום העולם מעמיד הרבה יותר כוכבים ושחקני NBA מצוינים. אפשר לטעון כיום שארבעת שחקני הכדורסל הטובים בעולם כיום אינם אמריקאים. שלושה מהם (יוקיץ', יאניס, אמביד) אפילו לא היו בטורניר; הרביעי מביניהם, לוקה דונצ'יץ', הודח ברבע הגמר - ואפילו זה לא הציל את האמריקאים מעוד טורניר ללא מדליית זהב.

הנבחרת הכי טובה בטורניר עלתה הערב לגמר כשהיא מציגה מספר שחקני NBA טובים מאוד כולל פורוורד, פרנץ ואגנר, שיכול בכיף להיות אולסטאר תוך שנה-שנתיים ורכז, דניס שרודר, ששיחק בעונה שעברה בסגנית אלופת המערב (והציל אותה במשחק פליי-אין). אנדראס אובסט מבאיירן מינכן, הוא יוצא הדופן.

השחקנים הכי טובים בעולם עדיין משחקים באמריקה. סרביה עלתה לגמר בהובלת בוגדן בוגדנוביץ', שחקן שישי מהטובים בליגה, אבל בלי ה-MVP של סדרת הגמר האחרונה, יוקיץ', שיוכל להגיע לפריז 2024. ה-NBA רצתה לקחת את השחקנים הכי טובים מכל העולם, ובזכות זה היא הפכה להצלחה כלכלית פנומנלית; נבחרת ארה"ב, לרוע המזל, היא זו ששילמה את המחיר.

והציטוט מתחילת הכתבה, אגב? הוא של העיתונאי מייקל ווילבון, אחרי ההפסד של ארה"ב ליוון בחצי הגמר במזרח הרחוק ב-2006. לאמריקאים היו אז לפחות ששה שחקנים שנכנסו או ייכנסו להיכל התהילה. ניסיון ה-NBA המצטבר של השחקנים היוונים ששותפו באותו ערב? 59 משחקים של ספאנוליס ופוטסיס, שקלעו בהם 193 נקודות במצטבר - הכמות של פרנץ ואגנר לבד בחודש חלש. מי אמר ששום דבר לא השתנה.