מכתוב: ירדן ג'רבי ידעה שהיא תזכה במדליה

זה אולי יישמע לכם מוזר, אבל למרות שהשתתפתי ב-4 אולימפיאדות, ההתרגשות שחשתי בקרב על מדלית הארד של ירדן ובקרב של שגיא מוקי, הייתה גדולה יותר משחשתי בכל שנותיי כספורטאי אולימפי. התרגשתי כספורטאי, בטח שהתרגשתי! אבל הייתה לי דרך להתמודד עם זה. שיטה.

• ג'רבי: "אני מרגישה שעם ישראל חי את החלום שלי"
• יש לנו מדליה: ירדן ג'רבי זכתה בארד בריו

עבדתי על זה כל כך הרבה שנים, על איך לנקות את כל הרעשים סביבך, איך להוריד את הדופק לפני קרב, להפחית את הפרפרים ולהתרכז רק ביריב שעומד מולך. עם השנים הבאתי זאת לשליטה אבסולוטית. אבל לראות קרב ג'ודו מבחוץ, ויותר מזה, לפרשן אותו לכל עם ישראל? לזה לא התכוננתי.

שגיא וירדן גרמו גרמו לי להתרגשויות שלא חוויתי שנים. ארבע שנים ליתר דיוק. הפעם לא ידעתי מה עושים עם ההתרגשות הזאת. דמיון מודרך? של מה בדיוק? איך אפשר לדעת מה לעזאזל יקרה בקרב? אפשר להגיד שג'ודו זה ענף לא מובן, שלפעמים לא ברור למי בכלל הגיע ניקוד ושזה די מעצבן שצריך כל הזמן לסדר את החגורה, אבל קרב ג'ודו זה דבר מרגש! כל שניה יכול לקרות משהו, הניצחון עלול לחמוק מהידיים בטעות של רגע, התעלות רגעית מזכה אותך בניצחון מיידי ויש מתח אדיר לאורך כל הקרב.

בקרב של ירדן, המתח היה בשיאו. היא נראתה טוב מהרגע הראשון שעלתה למזרן ועד לקרב המכריע על מדלית הארד, בו נראתה הכי חדה. דווקא בקרב הכי חשוב בקריירה שלה, דווקא מול היריבה הכי קשה שפגשה עד אז בתחרות, היא הייתה בשיאה. מדליסטית אולימפית.

״היא המדליסטית האולימפית הכי מעכלת שהייתה לישראל״. זה מה שאמר שני הרשקו, מאמנה של ירדן, כשמירי נבו שאלה אותה אם היא מעכלת את הזכיה במדליה אולימפית. אני חושב שהמשפט הזה מספר בצורה מלאה את הסיפור של ג׳רבי. מאז יעל ארד, לא הייתה כאן ספורטאית שהגיעה כל כך מוכנה למשחקים אולימפיים. ההכנות המנטלית והפיזיולוגית המעולה, דרך ההכנה המקצועית המושלמת וביכולת ההתמודדות עם התקשורת.

זה כאילו שירדן ידעה שהיא תזכה במדליה אולימפית. היא הגיעה חדה, מפוקסת, לא נתנה לשום דבר להסיח אותה מהמטרה האמיתית: לא ללחץ שליווה אותה שלוש שנים, לא להתחלה הפושרת של שאר המשלחת וגם לא להפסד המתסכל והלא צודק ברבע הגמר. המדליה הייתה רשומה על שמה.

הימים הקרובים יהיו מסחררים עבור ירדן. ריאיונות, ברכות, הצעות והמון אהבה. באופן אישי, אני לא ממש זוכר את הימים שאחרי המדליה מאתונה, כי לפעמים, דווקא שאנחנו במרכז ההתרחשות, אנחנו לא מצליחים באמת להיות נוכחים ברגע. לכן, אם יש עצה שאני יכול לתת לה, זה פשוט לעצור הכל, מידי פעם, ולנסות להתסכל על עצמה מהצד, להבין מה היא עשתה, להפנים את החוויה.

ירדן, תנסי להיות נוכחת ברגע, תחושי אותו, תפנימי אותו ותמצי כל מה שאת יכולה מהרגע המיוחד שאת חווה. אני באופן אישי רוצה גם להודות לך על חוויית ספורט אדירה. רוצה להודות לך שהחזרת אותי 4 שנים אחורה לאותה התרגשות שאפשר לחוות רק במשחקים אולימפיים. והפעם זה אפילו הסתיים באושר גדול.