אחרי חמש שנים יש אלופה חדשה באיטליה. מילאן חגגה את התואר ה-18 שלה, סיימה את השלטון של אינטר והשוותה את מאזן הזכיות לזה של היריבה העירונית. כשמסתכלים על הליגה הזו, במיוחד בעונת 2010/11, ניתן להבין שלרוסונרי מגיע יותר מאשר לכל קבוצה אחרת. לא היה כדורגל גדול השנה בארץ המגף, אבל לפחות יצאה משם אלופה ראויה ומעבר לכך אופטימיות לקראת העתיד.
ראשית, הנהלת המועדון הוכיחה שהמשפט "מי שמשקיע שוקע" לא תופס אצלה מקום בלקסיקון. יותר מכל, המהלך המנצח של מילאן בפתיחת הליגה היה רגע לפני סגירת חלון ההעברות. תוך זמן קצר היינו צריכים להתרגל לשני דברים לא כל כך שגרתיים: זלאטן איברהימוביץ' ילבש אדום-שחור. גם רוביניו. שתי ההחתמות האלה נתנו זריקת מרץ אדירה לקבוצה הזאת. תוסיפו את הרכש שבא לפני כן בדמותו של קווין פרינס בואטנג, שהתאקלם לא רע בכלל, תשוו את רשימת הקניות של יתר המועדונים בסרייה A באותה תקופה ותבינו למה בצד האדום של מילאנו העניינים נראו הרבה יותר טוב לאורך העונה.
הסיבה השניה להצלחה המילאנזית היא הבעלים שלה. מושמץ ככל שיהיה, סילביו ברלוסקוני הוא דמות פשוט מושלמת למועדון הפאר הזה. נכון, כראש ממשלה יש לו קצת קשיים לאחרונה, אבל רק מראיון שנערך איתו מבינים איזה מזל יש למילאן: "זו הייתה אליפות יקרה, אבל היא שווה כל רגע של שמחה. ידענו בתחילת העונה שיש הזדמנות להחזיר את הדומיננטיות לצד שלנו. זלאטן וקסאנו הגיעו וחשבנו על העתיד ברכישת עמנואלסון ובואטנג. מה הלאה? יש לי כמה שמות בראש לשנה הבאה. המטרה שלנו היא לשמור על התואר הזה".
בזמן שמוראטי קונה בלי חשבון, הנהלת רומא מחפשת רוכש (ומוצאת רק בסיום העונה) וזאת של יובנטוס עסוקה בלמצוא את עצמה, על הרוסונרי אחראי אדם שפשוט מבין בכדורגל, את האילוצים ותנאי הסביבה, שהשתנו מאוד מאז שהגיע ב-1986. נכון, יש לו מיליון דברים על הראש והאליטיזם כמעט הכריע אותו בחמש עונות השליטה של אינטר, אבל האיש הזה אחראי על כל פינה במילאן, הידע שלו מדהים, ההחלטות שלו מכריעות ובחייאת, אפילו את ההמנון שמושמע לפני המשחקים הוא כתב בעצמו. שאפו.
באליפות הזו יש מקום נרחב לאופטימיות אצל כל מי שנושם את הכדורגל האיטלקי. מסימיליאנו אלגרי, בעונתו הראשונה על הקווים בסן סירו, הצליח לעצור את הסחף והסטיגמה שרק שם גדול יצליח לקחת סקודטו באיטליה. אשתקד הוא אימן את קליארי ופתאום הוא אלוף. המאמנים שזכו בתואר הזה לפניו הם מוריניו, מנצ'יני, קאפלו, אנצ'לוטי וליפי, כך שהבחור נכנס לרשימה מכובדת ביותר. בניגוד אליהם, הוא נתן תקווה לכך שיש עתיד לכדורגל במדינה, דבר שהיה שם בירידה גדולה מאוד בשנים האחרונות.
צריך להודות בדבר אחד: לא עברה עונה טובה על הכדורגל האיטלקי. הנבחרת מגמגמת, הקבוצות בליגה בינוניות מאוד ועצם העובדה שמועדון כמו לאציו נמצא בקרב על השתתפות בצ'מפיונס רק מבליט את החולשה של יובנטוס ורומא, שאיכזבו בענק. תוסיפו את הכשלון של המועדונים באירופה והעובדה שמילאן, למרות העליונות בליגה, לא הצליחה להכניע את האורליו גומס ב-180 הדקות ששיחקה מול טוטנהאם באלופות והודחה, צריכה להדליק נורה אדומה (שלא נדבר על מה ששאלקה עשתה לאינטר). אבל כמו שכתבנו קודם, בשנה כזאת אפשר להיות אופטימיים.
העונה הבאה של הסרייה A מבטיחה שיהיה טוב יותר. מילאן תתחזק בחוכמה, מוראטי יחזור לשפוך כספים על אינטר, יובנטוס תעבור לאיצטדיון החדש ורומא, תחת הבעלים החדשים, תוכל לחזור להיות רלוונטית. תוסיפו את העליה של נאפולי לצמרת, תקוו שאודינזה לא תשחרר את כל כוכביה ושפאלרמו תחזור להיות הסוס השחור. מה קיבלנו? ליגה מרתקת, כמו בתחילת האלף הזה.
נ.ב:
תודה לשייחים מהמפרץ ששילמו על זכויות השידור ואיפשרו לכל זה לקרות. ולנשיא ההתאחדות מאוריציו בארטה, שלא מוכן לוותר למועדונים הגדולים ולתת את מרבית הכסף לקבוצות הקטנות. מי שרוצה אקשן, צריך לשלם.