מסיבת סיום

הדרבי התל אביבי האחרון של העונה בפתח, והשבוע שוב שמענו את הדיבורים על היוקרה, החשיבות והצורך של המועדונים לשלוט בעיר. המפגש הזה מקבל מימד גדול עוד יותר בגלל שמדובר במחזור הלפני אחרון. המחשבה שמכבי יכולה להיות זו שתשמיד סופית את סיכויי האליפות של הפועל מעודדת הרבה אוהדים צהובים, במיוחד אחרי העונה המאכזבת שהציגה הקבוצה מקרית שלום. אבל אם נסתכל על התמונה הכוללת נבין שגם האווירה הכי מחשמלת שתהיה בבלומפילד ומשחק שייזכר לדורות לא ישנו עובדה אחת: הפועל יכולה לרשום ניצחון גדול על כל השנה האחרונה, גם אם היא לא תוכתר כאלופה או מחזיקת הגביע. מאז ה-0:0 ההוא אשתקד ועד היום, החבורה שמתאמנת במתחם ע"ש חודורוב מכתיבה את סדר היום של הכדורגל הישראלי.

נכון, יש לנו עוד שני מחזורים. המתח לא ממש בשיאו, אבל עדיין קיים. אולי היה מתבקש לכתוב אנקדוטות מעניינות לקראת המשחק הזה. אולי לשאול "מה היה קורה אילו איתי שכטר לא היה גומר את העונה?" או "האם הריבים בהנהלה לקחו חלק חשוב במה שמסתמן כאובדן האליפות?", אבל ככל שהתעמקתי בעניין הזה שנקרא הפועל תל אביב המסקנה הסופית הייתה שדווקא השבוע, לפני שמכבי חיפה חוגגת אליפות (והיא תחגוג), זה הזמן להסתכל בכבוד על המועדון הכי מעניין בשנתיים האחרונות בליגה שלנו. זה שכל הקבוצות שונאות ורק שם מאוהבים בעצמם, ובצדק. נתחיל בהתייחסות קטנה לקרנבל שמצפה לנו בבלומפילד.

לדרבי הזה כבר מזמן אין חוקים משלו והוא לא מהווה אתגר גדול להפועל. הפסד הליגה האחרון של האדומים למכבי היה במרץ 2008. מעבר לכך, מה שהדגיש את הדומיננטיות המוחלטת של הפועל בעירה זה דווקא החגיגות של המכבים ב-0:0 אשתקד, שנראו כהתנהגות ברמה נמוכה מאוד ועם הזכיה של אלי גוטמן באליפות התגמדו למעשה מעורר רחמים ששם את שיאנית האליפויות של ישראל בפינה אפלה. בשורה התחתונה: גם אם מוטי איוניר ישבור את המנחוס, זה לא מה שאמור לדגדג להפועל. לא יצאו שם מפרופורציות, הביאו שמות גדולים ונשארו רלוונטיים עד הסוף. פרט לקטגוריה השניה, בקרית שלום לא יכולים להתגאות בהישג דומה.

מה שעבר על הצד האדום של תל אביב ראוי לכבוד והערכה, במיוחד במדינה שנכשלת בעקביות במאבקים על כרטיס לגביע עולם והופעת בכורה באליפות אירופה. לא מלקקים כאן הרבה דבש בכל מה שקשור לכדורגל, אבל דווקא הפועל הגשימה את החלומות של יריבותיה הגדולות ביותר. זה התחיל כבר בעונה שעברה עם הדאבל, שהיה מהמתוקים (מבחינתה) שנראו בכדורגל הישראלי, והמשיך בהגעה לליגת האלופות ובתצוגה המכובדת שהוסיפו למחמאות.

במבט מהיר על דירוג אופ"א לעונת 2010/11, ניתן למצוא את הפועל במקום ה-58, מעל ניוקאסל, רובין קאזאן, נאפולי, אודינזה ופאלרמו. לצורך השוואה, מכבי חיפה נמצאת במקום ה-93 ברשימה. יש שיגידו שזה בעיקר בגלל ההעפלה לצ'מפיונס, אבל רוב הניקוד של האדומים הגיע דווקא מהשנה הקודמת, מהקמפיין בליגה האירופית. אותה שנה שזכו שם באליפות ובגביע.

באירופה למדו להכיר ולהעריך את האדומים. המספרת של ערן זהבי הוכתרה בעיניי כלי תקשורת רבים מעבר לים בתור השער היפה בהיסטוריה של ליגת האלופות. אפרופו זהבי, בזמן שהשחקנים המובילים בליגת העל חולמים על קריירה נוצצת בבלגיה, ההתעניינות האמיתית היא בחבורה של אלי גוטמן. נשיא פאלרמו מאוריציו זאמפריני רודף אחרי אלי טביב בניסיון להנחית את הקשר בסיציליה, וכבר אמר: "במקרה שהכוכבים שלנו יעזבו, יש לנו שחקן ישראלי שיגיע לחזק את הסגל". הדיווחים בצרפת וניגריה מספרים על התעניינות מאסיבית של ליל, מוליכת הליגה הצרפתית, בווינסנט אניימה, כאשר כל הידיעות מסייגות: "הניגרי יגיע רק במקרה של אליפות. במידה שלא, הוא עשוי להעדיף מעבר לפרמייר-ליג".

קייבו וקייזרסלאוטרן הוזכרו לא פעם באיטליה וגרמניה כמועמדות מובילות לרכוש את איתי שכטר, שמשך גם את תשומת הלב של אנשי ווסט ברומיץ' האנגלית. מאמן הקבוצה האיטלקית, סטפאנו פיולי, נשאל לפני מספר חודשים על החלוץ, והוכיח בקיאות רבה: "הוא כוכב בישראל וחתום על שער או בישול כל 98 וחצי דקות בממוצע". לא מדובר באריות של אירופה, אבל החשיפה והרמה במקומות הללו גבוהה בהרבה מהמתרחש בגנק, גנט, שרלרואה ועוד שמות של מועדונים שרובנו היינו מכירים רק במשחקי מחשב, אילולא הנציגות הישראלית שם.

למה הפועל לא תיקח אליפות? פרט לפריקת הכתף של שכטר, שהיה גורם חשוב במערך של גוטמן, סביר להניח שגורלה הוכרע העונה אחרי עזיבתו של דוגלאס דה סילבה, דבר שיצר סדר חדש בהגנה התל אביבית, שהתקשתה להתרגל לסיטואציה. תשאלו את אחמד סבע ויניב קטן. מנגד, הראל וטביב לא נשארו פראיירים וגזרו קופון בסך 2 מיליון יורו מזלצבורג עבור הברזילאי.

איך שלא תסתכלו על זה, בחיפה השגרה משעממת, מכבי תל אביב טראגית ובית"ר, ככל שתעניין, סיימה את הדרמות לעונה זו. הפועל תל אביב היא הסיפור החם בישראל, החל מגוטמן שחזר משום מקום וגרם לכל זה לקרות ועד לדאחקות של שכטר וקנדה, הווינריות של זהבי והמהפך בגישה על המגרש שיצרה קבוצה שכיף להסתכל עליה, לעומת זו שהייתה מסתפקת ב-0:1 קטן בשנות ה-90'.

ומה בצד האפל? הנהלה קרועה שגילתה לנו שבמבי זה לא רק דמות מצוירת, ההתבכיינות על כך שכולם שונאים אותם ורק הם אוהבים, ושקבוצה כל איבוד נקודות שלה יגרום לשמחה עצומה אצל היריבה. כמו ב-0:0 ההוא עם מכבי, שגם ניצחון שלה לא ישנה את העובדה שמדינת תל אביב תהיה אדומה גם העונה.