עם הקהל, לא נגדו (gettyimages)
סיפור עם מוכר מספר על איכר קשה יום שמבקש להגיע מביתו בחווה לכיכר השוק המרכזית כדי למכור את תוצרת פרי האדמה שלו. לרשותו חמור זקן אחד. יום אחר יום עושה החמור את הדרך הקשה, צועד בשבילי עפר, סוחב על גבו עגלה מלאה. יום אחד עייָף החמור, ולא רצה להמשיך ללכת. עמד, רגליו נטועות עמוק באדמה. לקח האיכר את המקל, הכה בישבנו של החמור העקשן. מכאב המכה המשיך החמור מספר צעדים, ועצר. הכה האיכר שוב, שוב הלך החמור מספר צעדים, שוב נעצר. כך המשיכו, זה בשלו וזה בשלו, עד שהגיעו לבזאר וחזרה. למחרת בבוקר התרגל החמור למכות, ונעמד עיקש מתמיד במקומו, סרב לזוז. הכה האיכר חזק יותר, עד שכמעט גרם לפציעתה של החיה. שוב התקדם החמור מספר צעדים, ועצר, עד שהגיעו לבזאר. ביום השלישי לא עזרו כבר המכות הקשות, והאיכר נותר חסר אונים.
חשב וחשב מה לעשות. להכות אותו חזק יותר הוא לא יכול מבלי להסתכן בהריגת החיה, ואת זה כמובן אינו רוצה לעשות. לבסוף עלתה מחשבה בראשו. לקח חכה, קשר בסופה גזר, והחזיקה כך שהגזר יישאר תמיד מספר צעדים לפני החמור. והחמור, מכיוון שכה רצה לטעום מהמתוק, המשיך ללכת וללכת, עד שהגיע לבזאר המרכזי, ואפילו הוא עצמו לא הרגיש שעשה זאת.
כשמדברים על השפעת דו"ח ועדת טיילור על היעלמות אלימות חוליגנית ממגרשי כדורגל באנגליה מזכירים בעיקר את ההגבלות והעונשים שהציע הדו"ח לטיפול בתופעה. ואכן בדו"ח השני והארוך יותר שפרסמה הוועדה היא הציעה ארבע פעולות למיגור תופעת החוליגניזם במגרשי כדורגל. הראשונה היא הפעלתן של מצלמות טלוויזיה במעגל סגור לפיקוח על האוהדים בכל רגע נתון במהלך המשחק. השנייה היא הגדרת שלוש פעולות כבלתי חוקיות. הפעולות הן: השלכת חפצים למגרש, שירה של פזמונים בעלי אופי גזעני וכניסה אל כר הדשא ללא סיבה מוצדקת. ביצוע של כל אחת מפעולות אלה יגרור אחריו רישום פלילי במשטרה והעמדה לדין. שתי ההמלצות הבאות מיועדות לאלו שהורשעו בעבירה פלילית והן: הרחבת סמכויות בתי המשפט להעניש מורשעים ומניעת כניסתם של אלו לאצטדיוני כדורגל.
אבל התייחסות להמלצות אלה בלבד עושה עוול לפרויקט רחב הידיים והשאפתני של השופט לורד טיילור. יותר משדו"ח הוועדה מבקר את התנהגות האוהדים במגרשי הכדורגל, הוא מותח ביקורת קשה על גורמים ממסדיים גדולים: הנהלות מפעלי המשחקים – הליגה והגביע, מועדוני הכדורגל, המועצות האזוריות, המשטרה וכוחות העזרה הראשונה. מעבר לביקורת הפרטנית שיש לשופט טיילור על תפקודם (או שמא יש לומר – חוסר תפקודם) של מוסדות אלה במניעת אסונות הייזל והילסבורו ובטיפול בנפגעים, יש לו ביקורת ברמה הכללית של תפישתם את משחק הכדורגל.
"האווירה במגרשי כדורגל לא מעודדת גאווה," הוא טוען במקום אחד, ובאחר: "דרושה גישה שונה לחלוטין בכל מגרשי הכדורגל במדינה. אנו זקוקים לסטנדרטים חדשים הן מבחינת הלבנים בהן נבנה את האצטדיונים שלנו והן מבחינת יחסי האנוש שמתקיימים בתוכם". דו"ח ועדת טיילור מבקר באופן קשה את ההתייחסות לאוהדי הכדורגל כעבריינים בפוטנציה: "השמירה המאסיבית עליהם על ידי כוחות הביטחון הרבים וכליאתם מאחורי גדרות גבוהות היא נבואה שמגשימה את עצמה". כאשר מראש מתייחסים לאוהדי כדורגל כעבריינים, סביר שכך גם יתנהגו הם בעצמם.
בסך הכול הציע הדו"ח שבעים ושישה סעיפים לטיפול. מחלוּקת תחומי האחריות ניתן ללמוד על מטרת העל של הוועדה, שכפי שמפרט אותה הדו"ח יותר מפעם אחת היא כזו: אוהדי הכדורגל שמגיעים למגרשים צריכים ליהנות מחוויה תרבותית ומזמינה, הם צריכים לקבל תגמול הולם על מחיר הכרטיס ששילמו. ההתייחסות אליהם כבני תרבות תביא גם להתנהגות כזו מצדם.
המלצות הדו"ח התקבלו באנגליה כמעט במלואן. הן הצליחו, ובזמן קצר, לגרום לשינוי דרמטי בהתנהגות האוהדים. דו"ח ועדת טיילור לא ביקש לפעול באופן ישיר על מאות אלפי האוהדים המגיעים בכל סוף שבוע למגרשי הכדורגל. הוא פנה אל מועדוני הכדורגל, המשטרה וכוחות ההצלה באצטדיונים, ודרש מהם שינוי בפעילותם ובהתייחסותם כלפי האוהדים. בניגוד לתפישה המקובלת, האלימות לא נעלמה מנוף הכדורגל באנגליה בעקבות פחדם של האוהדים מידם הקשה של המשטרה ובתי המשפט. ההתייחסות אל האוהדים כבני תרבות המגיעים כדי ליהנות מהחוויה היא אשר גורמת להם להתנהג כילדים טובים. התנהגותם הטובה מזכה אותם בתחושה כלל-אנגלית משכרת של להיות חלק מציוויליזציה מערבית. היא מחמיאה לסופר-אגו הלאומי שלהם, ומעצבת אותם כמודל מושלם של אוהדים. אוהדי הכדורגל באנגליה רוצים להיות חלק מאימפריה, ואנגליה עוזרת להם להרגיש חלק מהאימפריה שהיא רוצה להיות. המחיר שהם צריכים לשלם עבור זה הוא יחסית נמוך.
בשנה האחרונה משדרים בלוח האלקטרוני הגדול באצטדיון האמירויות לפני כל משחק של הקבוצה הביתית קליפ באורך כמה דקות. הקליפ מתחיל בחדר שינה קטן של אוהד כדורגל צעיר. על פי תנועות הגוף המהירות שלו ניתן לנחש שהוא מתרגש. הוא שם צעיף על צווארו, וממהר לדלת היציאה של הבית. הוא ואביו נוסעים יחד לאצטדיון, מתיישבים במקומותיהם. המתח מועבר לצופה בצורה מעוררת השתאות. הנה הם אוכלים משהו, שותים משקה קר. לקול קריאות האוהדים עולים על המגרש עכשיו שחקני הקבוצה. השופט שורק, והמשחק מתחיל. הקבוצה האהודה על הילד תוקפת לשער שמשמאל. אחת התקפות הולכת טוב במיוחד, פורצת מהאגף הימני. מסירה קדימה ו..., מישהו בשורה שלפני הילד נעמד. המסך הופך שחור, ורק פס הקול נשאר לספר את הסיפור: קולות שמחה של אוהדים חוגגים. המצלמה חוזרת לילד הקטן, דמעות בעיניו, ובקול חנוק הוא שואל את אביו: "מה אבא, הם הבקיעו?". ברגע שבו מתמקדת המצלמה בפניו של הילד הקט, לשישים אלף צופים באצטדיון האמירויות עומדות דמעות בעיניים. המסר לא יכול להיות ברור יותר, אבל הוא כתוב באותיות לבנות על רקע שחור: "אם אתה אוהב את משחק הכדורגל, שב!".
האוהדים של ארסנל אוהבים כדורגל, אוהבים את הקבוצה שלהם, ובעיקר, כמו כולנו, מאוד אוהבים לחשוב על עצמם כאנשים נעימים, אכפתיים, רגישים לזולת. אז הם יושבים לאורך רוב משחק הכדורגל, ומרגישים נהדר. מועדון הכדורגל מרגיש נהדר. אנגליה מרגישה נהדר. ככה צריכים לנהוג בניה ובנותיה – כבני תרבות, כחלק מציוויליזציה, כאימפריה. יש מי שיטענו שהפיכתם של האוהדים לתרבותיים מושגת באמצעים מניפולטיביים. אפשר בהחלט להתווכח רבות סביב השאלה הזאת. על דבר אחד, עם זאת, אין לדעתי עוררין: השינוי בהתנהגות אוהדי הכדורגל האנגלים נבע מהרצון שלהם לקחת חלק בציוויליזציה מערבית מתקדמת – כפי שמנגנונים פוליטיים במדינה הגדירו מהי ציוויליזציה, מהו מערבי, ומהו מתקדם – ותודות לחוויה הרב חושית שהוצעה להם. אוהדי הכדורגל החוליגנים באנגליה של שנות השבעים והשמונים לא הגיעו למוזיאונים ומיצגי תרבות אנגליים. לכן המוזיאונים ומיצגי התרבות הגיעו עד למגרש הכדורגל השכונתי שלהם. ומשעשו כך, שינו את התנהגותם של האוהדים והכילו את אזרחיה ותושביה של המדינה – כולל אלו שהיו בעבר קבוצות הקיצון שלה – תחת קטגוריה מפרגנת, תרבותית ונעימה. אימפריה.
*
כשהכדורגל נלקח לכאורה ממעמד הפועלים בסוף שנות השמונים, הוא לא אבד להם. האוהדים החוליגנים שראו את המשחק כשלהם לא ויתרו עליו. היום מעמד הפועלים האנגלי שאפיין את החברה בשנות השמונים לא קיים, וגם הפערים החברתיים הצטמצמו. גם הכדורגל כיום ניתן לכל האוהדים, אך בצורה אחרת. אמנם ייתכן שחלקם אכן לא יכולים לשלם את מחירי הכניסה הגבוהים כל כך למשחקי הכדורגל כיום. אבל יש אלטרנטיבות, והן מפתות.
גם כאשר הצטופפו בעבר שמונים אלף אוהדים ביציעי העמידה של סטמפורד ברידג', הם לא היו יכולים לראות את הטלת המטבע, או אם לאחד מהשחקנים יש פצע על העורף, אולי חוט שהשתחרר מהחולצה. הם היו יכולים לפגוש את השחקן האהוב עליהם בפאב, אולי להזמין אותו לבירה; אבל הוא לעולם לא היה מספר להם, כפי שהוא מספר להם היום באוטוביוגרפיות הנמכרות בפאונד בחנויות יד שניה, איך התהפכה לו הבטן בפעם הראשונה שבה לבש את החולצה הלבנה של ריאל מדריד והביט במראה. היום הם יכולים, בחסותם האדיבה של מדריכי הסיור באצטדיון האמירויות, להריח את הזיעה של השחקנים שלהם. הם יכולים להציץ אל תוך הארוניות של שחקנים שהם רואים רק בטלוויזיה, ולהתרגש מסרט הדבקה ופקקים להחלפה. והם מרגישים קרובים. הגזר טעים להם, תודה ששאלתם.
• מתוך "אימפריה: איך המציאה אנגליה את הכדורגל מחדש – רשמי מסע", מאת שלומית גיא