כל הזכויות שמורות

מציאות שעלתה על כל דמיון. שידורי הצבע ממקסיקו 1970, שהונהגו לראשונה לצד הרחבת התפוצה גם בשחור-לבן, הביאו את המאמצים, האכזבות, החגיגות והמתח למסכים בכל רחבי תבל. השחקנים על הדשא השלימו את ההצגה. המהדורה התשיעית של גביע העולם הייתה טורניר של כוכבים, שהניחו את התשתית להתפתחויות הנוצצות בהמשך.

גם נבחרת ישראל הייתה שם עם המיני-סטארים המקומיים, עם עמנואל שפר על הקווים ועם השער ההוא של שפיגלר מול שבדיה. ונציג אחר, השופט אברהם קליין, אפילו ניהל את העימות בין המחזיקה היוצאת לנכנסת והוסיף לו כמה דקות של חסד. אבל עם כל הכבוד (ויש המון), זה היה המונדיאל של ברזיל וכל שאר הפרטים הם רק אנקדוטות חולפות. הסלסאו הזאת, שגם עד כה הייתה נבחרת מלהיבה ומצליחה, יצרה מותג. תווית של שמחת חיים, של ריקוד ושל ווינריות שלא באה על חשבון הנאה. גם אם הדרך לשם הייתה משובשת וקופצנית.

ההדחה המוקדמות מאנגליה 1966 אחרי שתי זכיות רצופות יצרה אצל הברזילאים דחף עמוק לנקמה. רצון אדיר להוכיח את עצמם, אחת ולתמיד. את המקפיין המוקדמות צלחה הנבחרת של ז'ואאו סלדאניה במאזן מושלם, תוך שהיא דורסת את יריבותיה עם ממוצע של 3.8 שערים למשחק. הכל נראה מוכן לבמה המרכזית, אבל אז החלו העימותים.

בנובמבר 1969, חצי שנה בלבד לפני פתיחת טורניר הגמר, חגגה ברזיל כולה עם פלה את שערו ה-1,000 בקריירה. הכוכב האגדי, שכבר ב-1961 הוגדר על ידי השלטונות כ"אוצר לאומי האסור בייצוא", כבר היה בן 30 ורדוף פציעות, זכר לתיקולים הגסים ולמכות שהפליאו בו יריביו על המגרש. ואז הגיעה מכה נוספת. המאמן הלאומי סלדאניה, ששימש גם כפובליציסט בעיתון הפופולרי "גלובו", פרסם בטורו שפלה סובל מבעיית ראיה שמונעת ממנו לקחת חלק במשחקים הנערכים לאחר השקיעה ורמז שהכוכב הגדול יישאר מחוץ לסגל. המלך, שחשש שייראה את המשחקים מהבית, הגיב בכעס על הדלפת הפרטים מחדר ההלבשה ונתן את האות להתנעת מכבש הלחצים הציבורי. אוהדים, עיתונאים ופוליטיקאים הביעו את דעתם בנושא, כנהוג בברזיל, אבל המאמן התפטר בזעם דווקא לאחר שהשליט הצבאי, גנרל אמיליו גראסטאזו מדיסי, דרש שהחלוץ האהוב עליו, דאריו מראביליה, יהיה בסגל.

חודשיים לפני טורניר, בלי מנג'ר ועם ציפיות בשמיים, מונה לתפקיד מריו זגאלו. המאמן בן ה-39, חבר הסלסאו שזכתה ב-1958 ו-1962, היה צעיר ונוח יותר להשפעות. פלה ודאריו אמנם נכנסו לסגל, אבל האיש החדש על הקווים היה גם בעל עין יוצאת דופן והבין לליבם של השחקנים. הוא דאג לקדם את ז'אירזיניו וריבלינו והגיע למקסיקו עם נבחרת מתואמת ומלהיבה, שאותתה על כוונותיה כבר מהמשחק הראשון.

והיו גם לא מעט חידושים. לקראת הטורניר, השיקה "אדידס" את הכדור הרשמי הראשון שלה לגביע העולם ויצרה את החיבור האדוק עם פיפ"א, שעל המשכו היא עומלת במרץ גם כיום. לראשונה נעשה שימוש בכרטיסים צהובים ואדומים בניסיון להפחית את האלימות על הדשא. היוזם היה השופט האנגלי קנת' אסטון, שקיבל את ההשראה לרעיון מרמזור בעת שנהג במכוניתו ברחוב קנסיגנטון בלונדון. הצהוב הראשון נשלף לעבר שחקן סובייטי 35 דקות בתוך משחק הפתיחה, האדום הראשון הגיע רק בטורניר של 1974. חידוש נוסף היה הנהגת 2 חילופים במשחק לכל נבחרת, בעוד שעד אז הותר רק חילוף שוער במקרה של פציעה. גם במקרה הזה ברית המועצות הייתה הראשונה שהשתמשה בחוק החדש וערכה חילוף של שחקן שדה.

החידושים על הדשא היו מסעירים יותר. איטליה של מאצולה, ריבה, פאקטי וריברה חפרה את דרכה לגמר בזכות הקאטנאצ'יו הציני והקשוח. גרמניה של בקנבאואר, פוגטס, אווה זיילר, ספ מאייר בין הקורות וגרד מולר הקטלני ברחבה איימה לקטוף גביע שני. אנגליה, המחזיקה הגאוותנית, סמכה על סגל מנוסה שכלל את בובי מור, ג'ף הרסט, בובי וג'קי צ'רלטון ובמיוחד על גורדון בנקס, השוער האנגלי הגדול האחרון. נשמע מרשים? הבחורים של זגאלו לא הותירו לאף אחת סיכוי.

ברזיל ההיא הותירה מזכרת גדולה מכל משחק, לצד חגיגות הכיבושים. משחק מסירות מסחרר, בעיטה של פלה לעבר שער צ'כוסלובקיה מהחצי, סחיטת הצלה גדולה מבנקס ופיניש מרהיב מול איטליה (1:4), במפגש שהוגדר אז כ"משחק המאה". הגמר צולם על ידי 6 מצלמות, שהביאו לעולם פלה, ז'אירזיניו, ז'רסון, ריבלינו, קלודואלו, קרלוס אלברטו וטוסטאו חלומיים, שלא הניחו להקרבה ולקשיחות של היריבים לתפוס להם את הפוקוס. הסלסאו הזאת היא שהניחה את היסודות האמיתיים לטוטאל פוטבול של ריינוס מיכלס, הסגנון שלימים איים להפוך את הולנד לברזיל החדשה והיווה בהמשך בסיס גם לטיקי-טאקה של ברצלונה.

מריו זגאלו הפך לראשון שזוכה בתואר כשחקן וכמאמן, ברזיל זכתה בפעם השלישית ולקחה את "גביע ז'יל רימה" לצמיתות. לכן, מהטורניר בגרמניה 1974 הונהג גביע חדש, שנקרא מאז באופן רשמי FIFA WORLD CUP. מאז מנסים הברזילאים למצוא את האיזון המקודש שבין יופי לווינריות, שבין שמחת חיים לתארים, שבין "ז'וגו בוניטו" (משחק יפה) ליעילות. הסלסאו של מקסיקו 1970 הייתה האחרונה שהצליחה.