זה לא הפנדל: חשבון הנפש של בית"ר ירושלים

1. בית"ר. את הטקסט הזה כדאי להתחיל מהסוף: אכן, לא הגיע פנדל לקריית שמונה בדקה ה-97. הדחיפה של טימוטי מוזי על אמאדו סאניה היא רכה מאוד כדי להיחשב לבעיטת עונשין, והאחריות בהחלט מוטלת גם על השופט דקל צינו, ששרק לא נכון, וגם על צוות ה-VAR שלא תיקן את ההחלטה כנדרש. ואחרי שאמרתי את זה, הפנדל שלא היה - עשה צדק עם המשחק.

כי האמת הפשוטה היא שלבית"ר לא הגיע באמת לנצח את המשחק הזה. זה היה משחק שאליו בית"ר עלתה בחוסר חדות מובהק, שהורגש מהשנייה הראשונה, והתווספה אליו גם תחושת יהירות וזחיחות בלתי מובנת. כי בדקות האחרונות, מה שבלט יותר מכל זו תחושת "יהיה בסדר". שאמנם לא הולך, והתקשית מאוד לסכן את השער, אבל היי - אתה מוביל 0:1, וזה בטדי; וכן, כנראה שגם זהות היריבה שיחקה תפקיד.

בית"ר לא התנפלה כמו שהיא יודעת להתנפל על משחק. היא כבר שיחקה בהליכה, חשבה שזה נגמר. למרות שהיה רק 0:1, והיה עוד זמן על השעון. וכשאתה טיפה מוריד הילוך, כשאתה חושב (גם רק עם עצמך) שזה גמור או ש"יהיה בסדר" - בא אלוהי הכדורגל ומעניש אותך. בית"ר השאירה הרבה יותר מדי פתח לגורל להיכנס - במקום לגמור את המשחק כשניתן היה. וכשהגורל מצא את החרך, היא יצאה מהמשחק הזה רק עם נקודה אחת. גם אם יריבה נחותה (לכאורה) עומדת בצד השני.

שתי התבוסות שבית"ר ספגה בתחילת העונה, נגד מכבי נתניה והפועל ת"א, הותירו אותה בגירעון. היא צמצמה קצת ממנו ברצף הניצחונות שבא אחר כך - אבל כל איבוד נקודות מעבר, מרחיק אותה עוד יותר מהמטרה שהציב אלמוג כהן. טכנית היא עדיין במירוץ האליפות - גם הקבוצות האחרות למאבק רחוקות מלהיות מושלמות. אבל מהותית? אחרי תשעה מחזורים, בית"ר נראית כמו הקבוצה הכי פגיעה מבין קבוצות הצמרת. וזה משהו שאלמוג כהן יצטרך לתקן, אם בית"ר רוצה להתקרב לחלום שלה.

2. נתניה. לפיטורי מאמנים יצא, ובצדק, שם רע. מהלך של העזבת מאמן בגלל רצף שלילי של תוצאות מוגדר כעריפת ראשים, כצעד לא ענייני, כפיתרון קל - והכל נכון. אבל יש מקרים שבהם גם הפיתרון המאוד לא פופולרי צריך להיבחן מחדש.

בעיניי, התפקיד של מאמן בקבוצת ספורט הוא להוציא את המקסימום מהחומר שיש לו. מאמנים גדולים בכדורגל הישראלי - קשטן ז"ל, גרנט ובכר יבדל"א - היו אלופים בגלל הדבר הזה; כי היה להם סגל ששווה X והם עשו ממנו 2X (יהיו שיגידו, בחלק מהמקרים, אפילו יותר מזה). ונדמה לי שאצל רוני לוי במכבי נתניה, אנחנו רחוקים מאוד ממימוש הפוטנציאל.

במונחי הכדורגל הישראלי, בסגל של מכבי נתניה יש לא מעט איכות - בעיקר בחלק הקדמי שלה. התקפה שכוללת את דולב חזיזה (כשהוא בריא), איסאק דה סילבה (שראינו אתמול קצת ממה שהוא שווה), עוז בילו ומתיאוס דאבו - הוא חלק קדמי טוב מאוד, בטח בהשוואה לקבוצות בדרג השני והשלישי של הכדורגל הישראלי. ובסופו של דבר, כשבוחנים מה יצא מהפוטנציאל הזה - מגלים שנוצל מעט מאוד.

מתוך תשעה משחקים שהתקיימו העונה בליגה, רק באחד - אותו משחק אדיר נגד בית"ר ירושלים, שנגמר 1:4 (והיה יכול להיגמר בתוצאה היסטורית), הפוטנציאל הזה התממש. בכל יתר המשחקים, דווקא מול יריבות פחות טובות מבית"ר, נתניה מאוד התקשתה לבצע - הפרש השערים שלה במנותק מאותו משחק עומד על 7:8 בשמונה משחקים. ממוצע של שער למשחק בקושי.

וכשיש איכות, והיא לא מגיעה לידי ביטוי - אפשר וצריך לחשוב גם על תפקידו של המאמן. האם נתניה צריכה להיפרד מרוני לוי? ייתכן מאוד שלא, ולוי בהחלט יכול להוציא את העגלה הזאת מהבוץ - בעיניי. אבל אין ספק שבפער שבין האיכות לתוצאות - חלקו של המאמן נמצא על הפרק. כפי שבהחלט אפשר היה לשמוע מהאוהדים בסיום המשחק מול הפועל ירושלים.

3. הפועל פ"ת. בעונה שעברה, דיברתי כאן לא מעט על ההצלחה המסחררת של הפועל פתח תקווה בליגת העל - קבוצה שקמה מהתהום, עם קהל גדול ומשמעותי, וקבוצה שקל וכיף להתאהב בה. אבל כמו שכתב פעם יעקב גלעד לזמרת יהודית תמיר - זו היתה פנטזיה נהדרת. כי הספיקה עונה אחת, ולפחות בינתיים - נראה שלא נשאר הרבה מהחלום הזה.

בעונה שעברה, במחזור התשיעי, להפועל פ"ת היו 10 נקודות ו-14 שערי זכות. העונה, יש לה שלוש נקודות (ארבע, אם נחשיב את הנקודה ש"נגזלה" לה בהפסד הטכני לנתניה) וארבעה שערים בסך הכל. זו ירידה דרסטית - שמעידה על האיכות שהלכה לאיבוד בקיץ.

אבל מה שמדאיג באמת הוא העובדה שמעבר ליכולת המקצועית הדלה, והאיכות שמאוד חסרה, לפחות לפי הדיווחים קשה יהיה לראות את הקבוצה הזו מתחזקת בינואר - מסיבות כלכליות. זאת, כאשר אנחנו יודעים שליריבות שלה, בוודאי היריבה העירונית מכבי פ"ת, כנראה תהיה את היכולת לתקן בצורה זו או אחרת.

כרגע, המזל הגדול של הפועל פ"ת הוא עירוני טבריה - שככל הנראה, הולכת להתרסקות ותמלא משבצת של יורדת אחת ללאומית. בכך הצטמצמו סיכוייה, אבל אין ספק שהיא תצטרך שינוי מאוד גדול - שלא בטוח אם היא תוכל להרשות לעצמה. אלה אמנם רק תשעה מחזורים, אבל מהקבוצה שהיתה הכי מגניבה בישראל - נשאר ריח חזק של "וואן היט וונדר".

המנצח: אמאדו סאניה. כמובן שהקיצוני של ק"ש לא ניצח - אבל יחסית לאחד שלא ניצח, הוא השיג את הניצחון הכי גדול. הפריצות המסוכנות שלו, העובדה שהוא הרתיע את ההגנה של בית"ר שוב ושוב - ובסיום, גם הפנדל שסחט בדרך לשער השוויון נגד בית"ר בטדי, הוא עוד חותמת לכך שמדובר בזר סופר איכותי. בעונה שעברה, להפועל פ"ת היה זר שהפגין תצוגה מסוג כזה בטדי. קוראים לו ז'וסלן טאבי. לא בטוח שסאניה יגיע עד כדי כך רחוק, אבל כדאי מאוד יהיה לזכור את השם הזה - אפילו לקראת ינואר.

המפסיד: איסאק. גם הקיצוני הברזילאי של מכבי נתניה טכנית לא הפסיד, אבל הוא הפסיד הרבה מאוד נקודות. כי היתה לו הופעה מצוינת אתמול נגד הפועל ירושלים - שער מרהיב שהוא כבש (אחד השערים היפים שהובקעו העונה בליגת העל), עוד כמה הזדמנויות טובות ותחושה שמשהו נפתח לו. אבל אז הגיעה העבירה חסרת האחריות מול עומר אגבדיש - עבירה שאם לא היתה שווה צהוב שני, ייתכן מאוד שהיתה שווה אדום ישיר. הטוב והרע, בהפרש של חצי שעה - התגלמות כל מה שאכזרי בכדורגל שאנחנו אוהבים.

המספר החזק: 46.1%. במבחן העין, העונה הזו של עומר אצילי בבית"ר ירושלים לא נראית מבריקה - ברוב המשחקים הוא מרגיש רחוק מהכדור, רחוק מהכרעה, רחוק מהכישרון המטורף שהיה לו במכבי חיפה ואפילו בעונה שעברה בבית"ר. אבל את ההשפעה של אצילי צריך למדוד במספרים - והנה הם: אחרי תשעה מחזורים, יש לאצילי שלושה שערים ושלושה בישולים בליגת העל. כלומר, הוא היה מעורב ישירות ב-6 מתוך 13 שערים שבית"ר הבקיעה העונה. במילים אחרות אם ראיתם שער של בית"ר, יש סיכוי של 46.1% שהוא בא ממנו בדרך כלשהו. כמעט חצי. וזו גדולתו של אצילי, גם כשהוא לא טוב.

השם החם: עידו שרון. את הקושי בהתמודדות עם סיפור עירוני טבריה הדגשתי בשבוע שעבר, ועדיין נדמה לי שהדבר המדהים הוא היכולת להישאר עם הראש מעל המים. וזה קורה, בעיקר, בזכות עידו שרון - שוער שבעונה שעברה עוד היה שוער שני, פילס את דרכו אל בין הקורות, והעונה רושם עונה מדהימה - כולל תצוגה נפלאה נגד בני סכנין עם לא פחות משבע הצלות. בכלל, בשלושת המשחקים האחרונים שרון הציל לא פחות מ-25 כדורים שנבעטו לעברו. במידה רבה, הוא - והיכולת של ננה גמבמל בהתקפה - מונעים מטבריה התרסקות גם על לוח התוצאות.

שער השבת: עדי יונה (בית"ר ירושלים) נגד קריית שמונה. כי לבית"ר, כידוע, היה ערב התקפי חלש נגד היריבה הצנועה מהצפון - שכלל לא מעט רגעים של כמעט. פריצות טובות של אנטווי, כדרורים טובים, רגעים שבהם הלב עצר - אבל אז הגיעה מסירה לא טובה או איבוד. חוץ מרגע אחד שבו הכל התחבר: וזה הרגע שבו עומר אצילי הכניס כדור קשתי, ועדי יונה שם את הראש - ובית"ר הבקיעה. פתאום זה נראה כל כך פשוט לשחק כדורגל טוב. חבל שזה היה בערך המהלך היחיד שהיה כזה, בתצוגה הלא טובה של הירושלמים.

אל תשכחו את: עירוני קריית שמונה. כי בסופו של דבר, לתחושת ההחמצה של בית"ר היה גם צד שני - והוא הצד של ק"ש, קבוצה שממשיכה איכשהו לתפקד, באופן שהוא הכי רחוק ממובן מאליו. מועדון בלי בית, שבכל פעם שהוא מתקרב לחזר הביתה זה איכשהו יורד מהפרק, ומצליח איכשהו לשרוד. ק"ש עברה משבר לא קטן בשבועות האחרונים, עם לא מעט הפסדים - אבל יש בה משהו שמצליח להחזיק מעמד. אף על פי כן ולמרות הכל. בתקווה שמתישהו, הנורמליות שאנחנו כביכול חיים בתוכה - תחזור גם אליה, והיא תוכל סוף סוף לחזור הביתה.